אורי סבח והסוכנויות

אז בינתיים אני יכול לנצל את אלמוניותו של הבלוג ולספר כמה סודות מקצועיים. כן סוס טרויאני, לא סוס טרויאני. מי צריך האקרים וסוסים כשיש ליצנים משוטטים המשתעממים במקום העבודה.

אז ככה. נחזור קצל לרקע.

חוץ מהיותי סטודנט לתואר שני, או מישהו שמנסה להיות סטודנט לתואר שני, בשלושת החודשים האחרונים אני משחית את רוב זמני במערכת של מקומון. אני אשתדל לא לגלות באיזה רשת, ואיפה, אבל המכירים יודעים. ואלה שלא מכירים מוזמנים לנחש.

כך שלשאלה: "אז למה אתה לא יושב סוף סוף על התחת וכותב את התיזה?" התשובה המתאימה כרגע היא "כי אני עסוק מדי בעבודה בעיתון." סוג של תירוץ, נכון, אבל גם לתירוצים יש מקום בחיים, מה גם שבכל תירוץ יש גרעין של אמת.

עבודה בעיתון יכולה להיות מתגמלת, ויש אולי איזו תחושה של תפקיד חשוב שאני ממלא, חושף בפני הציבור תוכניות בנייה סמויות, מביא שחיתויות של קבלנים ומציג את מצב העיירה / הכפר העגום. אבל התגמול הוא כל כך ירוד...

המשכורות שמקבלים כתבים מתחילים בעיתונות הישראלית הן קודם כל לא משכורות, אלא שכר סופרים. הכתב לא מועסק על ידי העיתון אלא מוגדר כעיתונאי עצמאי. אז אין דמי ביטוח לאומי, אין ימי חופש, אין ימי מחלה, אין תנאים סוציאליים. יש רק צ'ק בסוף החודש, ולא תלוש משכורת.

וגם הצ'ק הזה הוא עלוב עד מעליב. בינתיים קיבלתי משכורות בטווח 1800-2500 ש"ח. אם באים בטענות לעורך, הדבר היחיד שהוא יכול להגיד זה שאם אכתוב יותר (כתבות) אקבל יותר (כסף). זה אולי נכון, אבל גם היותר כסף הזה שבו מדובר הוא לא משהו שחוצה את קו משכורת המינימום. וזה גם בלי שהזכרנו את העובדה שאני מקבל כסף רק עבור כתבות שמתפרסמות. אם רצתי אחרי סיפור מסויים והוא נפל בסוף ולא התפרסם, אז סתם בזבזתי כמה שעות עבודה.

כתבות יכולות ליפול כי הן לא בלעדיות, למשל. אם מישהו נרצח בעיירה כנראה לא תקראו על כך בעיתון שלנו, כי "יש את זה כבר לכולם, זה יצא בארציים, אז תכניס על זה כמה שורות לסיכום השבועי".

בקיצור - ילדים, הזהרו מעיתונים מקומיים (ועצי באובב)!

קצת חדשות:

היום דיברתי עם אסף, העורך שלי (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת). אתמול דיברנו על כך שאני רוצה לקחת חופשה של שבועיים החל מהשבוע הבא, ושאולי לא אחזור אחר כך לעבוד בעיתון (זה עוד נושא במסגרת הרקע, פרטים אולי באחד הפוסטים הבאים). דיברנו על העתיד שלי בעיתון, ועד כמה הם מרוצים ממני (הם מרוצים), עד כמה יש סיכוי שיהיה שינוי בתנאים(אין סיכוי) ומה הם בעצם רוצים ממני (אולי תישאר עוד כמה שבועות, ביולי אנחנו נתקעים בלי כתבים, תעשה טובה, באנו לקראתך אז בוא לקראתנו, וכו').

הצד הטוב: אמרתי לאסף מה אני מרגיש, ואיך אני חושב ש"המערכת" מתיחסת לעובדים בצורה מחורבנת, ושאי אפשר לצפות מבן אדם להיות מחויב למקום עבודה, כל עוד הוא לא מוגדר בכלל בתור עובד. לפחות אמרתי לו איך אני מרגיש.

הצד הרע: לא סגרנו שום דבר. אולי מחר אני צריך לגשת אליו שוב ולהגיד לו שבכל מקרה אני לא מתכוון להמשיך לעבוד בעיתון, כדי שהדברים יהיו ברורים על השולחן. צריך לדבר על זה הערב עם מורן.

איך זה קשור לתיזה: בסופו של דבר, אני לא יכול להמשיך לעבוד בעיתון בצורה הזו, אם אני רוצה לגמור את התיזה בעתיד הנראה לעין.

מסקנה: להתפטר! מחר!

אבל עכשיו אני חייב לחזור לפרוטוקולים של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

(מי זאת מורן? מה יקרה בחופשה שימנע ממני לחזור לעיירה? מה לעזאזל אני עוד עושה בעיתון אם אני מרגיש שמנצלים אותי כל הזמן? על כל זאת בפרק הבא. אולי. אני באמת מקווה שיהיה יותר מעניין...)