השבוע היה שבוע עמוס במיוחד.

ביום ראשון התעמתתי עם כוחות הבטחון, שבאו להרוס בית בחיפה, שבה אני אמור לדווח על חדשות נדל"ן. בסוף לא יצאה לי כתבה על הנושא, מכיוון שנתנו אותה לכתב המגזין הוותיק, אבל כן כתבתי טור צד, שאני די גאה בו. בעיקר מכיוון שהוא מדבר על מאיר.

בסוף אותו יום הייתי כעוס ורגוז. גם עייף. כשקמתי ביום שני וכתבתי משהו, הוא יצא נזעם. כעסתי על שוטרים שמדברים על שלטון החוק, אבל בעצמם מפרים את הוראות החוק המחייבות אותם להזדהות בפני אזרחים, ולענוד תגים. כעסתי על מדינה שמצד אחד הורסת בתים בלתי חוקיים של ערבים, אבל ממשיכה להקים מאחזים בלתי חוקיים בשטחים.

כעסתי בעיקר כי ראיתי איך גדוד של 200-300 שוטרים מאומנים כובש ביעילות בית בפאתי חיפה בצורה יעילה, וחשבתי איך בישראל תמיד יודעים לפתור בעיות נקודתיות בהרבה כוח ממוקד, אבל איך מורחים את הבעיות החשובות יותר. יש בעיה בחינוך? מקימים ועדה שממליצה לייעל את מנגנון החינוך (כלומר לפטר עובדים). הפלסטינים תושבי ישראל עושים מהומות והמשטרה הורגת 13 אזרחים? מקימים ועדה (ושוכחים את המלצותיה). יש טענות על מאחזים בלתי חוקיים בשטחים? נקים ועדה שתגלה לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, ובכל זאת נמשיך להקים מבנים בלתי חוקיים, על אדמות מדינה, במימון המדינה ובהגנתה.

בקיצור הייתי מאוד כעוס.

וכתבתי משהו כעוס. אחרי שהראיתי אותו למורן, היא אמרה שלדעתה זה יצא קצת בכייני. אז שיניתי את הקטע, והוא יצא טיפה יותר לירי. ומוקדש למאיר. זה יתפרסם מחר (יום שישי) ב"כלבו", אבל לקוראי הנאמנים אני מרשה לקרוא את זה כבר היום:

מאיר צדק

שיר כאב עובר ושב

איזה מזל אני שר עכשיו

שיר כאב כל פעם חוזר

אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר

השירים של מאיר אריאל הם מעין פסקול שמלווה אותי בכל מיני מקומות בחיים. ביום ראשון השבוע צוין יום ירושלים, ובחיפה נתנו לסיסמאות הדו קיום מנוחה של יום, בתמורה למראות ירושלמיים של מכות, מפגינים והריסות בתים. בימי ירושלים אני נזכר ב"ירושלים של ברזל", שיר שמאיר חיבר במלחמה על הצד הפחות מוזהב של העיר, לפי מלים של נעמי שמר ולחן באסקי עתיק.

עשר שנים מאוחר יותר מאיר חיבר את "שיר כאב", שאיתו פתחנו ואליו נשוב. שיר על ישראלי וצעיר ערבי משכיל שרבים על בחורה. לקראת סוף השיר מגיע העימות:

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית

יושב ערבי עם נרגילה

אפילו אם זה מתחיל בסיביר

או בהוליווד עם הבה נגילה"

גם הערבי עם הנרגילה הוא חלק משיר-סיפור הכאב. ולערבי הזה יש סיפור שנשמע שונה משלנו. לא חייבים להכיר בסיפור הזה, אבל מוכרחים להכיר אותו ולשמוע אותו: הוא ישב כאן מימי המנדט, ב-1948 מצא את עצמו במדינה שלא הוזמנה על ידו ולא הזמינה אותו אליה, מדינה שמסבירה לו אחר כך בצורה חוקית ומנומסת שאסור לבנות כאן. זה אזור תעשייה, שטח למסילת רכבת, אין תוכניות בנייה. כשהוא חי בצריפים רעועים לאף אחד זה לא מפריע, כשהוא משפץ את אחד מהם הוא הופך לעבריין. בעינינו מדובר על טיפול בעבריינים ומפרי חוק. בעיני הציבור הערבי מדובר על מדיניות מפלה כוללת. גם בחיפה של הדו-קיום ושל עיד אלאעיאד.

בסוף השיר יש דו שיח. אבל זה דו שיח של חרשים:

אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו

בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו

ומי זאת ששופטת בינינו? בלילה שלפני ההריסה ישבו כמה עשרות אנשים במאהל. צעיר ערבי משכיל סיפר סיפור: שני אנשים רבו על חלקת אדמה. זה אומר "רכשתיה בכסף, היא רשומה על שמי". זה אומר "אני מעבד אותה ארבעים שנה בזיעת אפי, היא שייכת לי". הלכו ושאלו את האדמה, של מי את? אמרה האדמה: "אינני שייכת לא לך ולא לך. שניכם שייכים לי".

האדמה שותקת ושני השבטים שנלחמים עליה מקיזים האחד את דמו של השני. לנו יש חוקים של תכנון ובנייה שאומרים לאדמה איך היא צריכה להתנהג ואיפה מותר לשים גדר. להם יש חוקים של כבוד שאומרים לאדמה שאסור לוותר על אף שעל ממנה. בינתיים, אם תעצרו רגע ותכבו את הפלאשים, אני חושב שתוכלו להרגיש את הכאב של האדמה מתחת, לא רק של בני האדם שרבים עליה.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מאיר כתב את "מדרש יונתי", על חוסר הצדק תחת חסות שלטון החוק:

שאלו על לב ירושלים

שאלוה לשלומה –

אבנים בלב ירושלים

כיכר השוק הומה.

בשקרים ועוול מתעטפת

לרגל מלאכת החומה

אך מבעד לצעיף נשקפת

עירנו עירומה.

שלא רודפת צדק צדק

לא רוצה שלום

כי אין שלום בלי צדק

-        רק למה באנו הלום?

-        החלמנו חלום?

-        הניקץ היום?

אל תעוררו ואל תעירו

שנאה שלא תחפץ.

רק תצא אותה לא יחזירו

לא רב לא שר לא ש"ץ.

אבל לא צריך לדאוג. השנאה שלנו אמנם כבר יצאה מהכלוב והולכת חופשי ברחובות, אך ביום ראשון הקימה הממשלה עוד ועדה. ועדה מיוחדת לטיפול באלימות. הללויה.