אורי סבח והסוכנויות

נועם הוא האחיין החמוד שלי.

איזה חמוד...

היום חגגו לו יומולדת שנה. מורן, החברה הקונדיטורית המדופלמת שלי, הכינה עוגה לרגל הארוע עם פו הדב, קערת דבש ושלוש דבורים.

פוּ עם 3 ידידות

בחצר בבית של הסבא והסבתא של נועם (שהם גם ההורים שלי) ישבו המון בני משפחה וזוגות חברים עם מלא ילדים ועשו שמח.

אבל בין שאר האורחים התחבא לו בשקט גם מוסטפא הדובון שסיפורו הטראגי יכול לשמש כרעיון לסרט מצויר קצר או משל לדו-קיום המבושש לבוא.

מוסטפא שוכב חסר אונים על השטיח

במקור לא קראו לו מוסטפא. מישהו הביא אותו פעם כמתנה, לא ברור מי, לא ברור מתי, ומן הסתם קראו לו בהתחלה "דובי" או "דוב דוּבּוֹן". הבעייה של מוסטפא התגלתה כאשר פתחו לו את הריץ'-רץ' והכניסו לבטנו זוג בטריות, כיאה לדובי צעצוע שאמור לנגן ולשיר. מוסטפא אכן פצח בשיר, אך מה רבה היתה התדהמה של כולם כאשר הבינו שמוסטפא שר בערבית. מיד קפצו הסבא והסבתא של נועם (ההורים שלי) על מוסטפא, פתחו לו את הבטן, הוציאו ממנו את הבטריות, ולפי עדות של אחי (המתפקד כדוד של נועם), גם המנגנון החשמלי שאחראי על הפקת המוסיקה החתרנית הוצא מבטנו של הדוב בהליך כירורגי שארך שניות מספר.

מאז שותק לו מוסטפא ולא פותח את פיו, ורק שמו, שניתן לו על ידי הגורמים החתרנים יותר במשפחה, מעיד עליו ועל המבטא שהיה יכול להיות לו.

אבל כדי שלא תגידו שלא מתיחסים אצלנו יפה לבני מיעוטים, או לדובים, הושבתי את מוסטפא לסט צילומים עם נועם.

חתן השמחה עם זר בזרועותיה של דודה ורד. מימין - דוב מיעוטים

ככה ייעשה לדובי שנועם חפץ ביקרו

טוב. אז מה עשיתי השבוע חוץ מלחגוג ימי הולדת לאחיינים חמודים?

לא הרבה, לצערי. הייתי אמור לסיים לקרוא את המאמר, אבל כמובן שלא הספקתי. לטובתי אפשר לציין שהתחלתי לקרוא אותו. לחובתי אפשר לומר שקראתי רק שני עמודים מתוך כעשרים. אבל מחר אני מבטיח להמשיך. ואני גם מבטיח שאני לא אעבוד בעיתון מחר. ימי ראשון במערכת הם ימים מבוזבזים בכל מקרה, ועכשיו אני כותב תיזה ולא מבזבז זמן (חוץ מעל בלוגים שקשורים לתיזה). מי שרוצה להתווכח איתי על זה מוזמן לקרוא את המאמרים מהגיליון האחרון של "העין השביעית" על תנאי השכר של העיתונאים בישראל. תנאים די מחורבנים בשורה התחתונה, במיוחד אם אתה פרילנסר.

חוץ מזה המשכתי להשחית זמן על המחשב, הפעם בניסיון לגרום לזמן של המחשב להיות מנוצל בצורה טובה יותר. ככה זה בדרך כלל עם מכשירים וטכנולוגיה. הם חוסכים לנו זמן מצד אחד, אבל מן הצד השני אנחנו מרגישים צורך להשקיע זמן כדי ללמוד איך להשתמש בהם, לטפל בהם מדי פעם ולתת להם קצת תשומת לב שלא יעלבו. כך שבסיכום הכללי אנחנו יוצאים עסוקים יותר.

אז תאחלו לי בהצלחה. נראה לי שבמסגרת הפצת התודעה המעמדית בקרב החיפאים אני הולך להדפיס את המאמרים מ"העין השביעית" ולתלות אותם על לוח המודעות של העיתון.

בברכת May All Beings Be Happy (כולל דובים ועיתונאים) נסיים.