| |
אורי סבח והסוכנויות
עורך טקסטים ביום, מלהג על תיזות לא גמורות בלילה |
| 9/2005
 התותח מצלצל פעמיים
טוב, קודם כל מס שפתיים למועדון: לא עשיתי כלום בנושא התיזה בשבועיים וחצי האחרונים, חוץ מנסיון שלא כל כך הצליח לעבוד בספריה של אוניברסיטת חיפה לפני שבועיים. הלכתי לשם ביום חמישי אחר הצהריים והצלחתי לעבוד פחות משעתיים, ועדיין לא סיימתי לתרגם את המאמר… אני כנראה מקרה אבוד. לגבי סוף השבוע האחרון יש לי תירוץ כי לא היינו בחיפה (פרטים בהמשך). לגבי סוף השבוע הבא בטח גם יהיה לי תירוץ (מטלות מהעבודה לכבוד גיליונות החגים המתקרבים). לגבי החגים אני מקווה שיהיה לי תירוץ (חופשה ארוכה ורחוקה), אבל נראה שגם בלעדיו לא הרבה יתקדם.
האמת היא שכבר לא כל כך אכפת לי. נראה לי שאני אמשיך לבזבז את חיי בנסיונות פאתטיים לעשות דברים שלא באמת בא לי לעשות ואחר כך להצטער על זה.
אני מתנצל מראש על הנימה המבואסת שבה נכתב קטע זה. זה בגלל שאני מרגיש רע במיוחד בשבוע האחרון. הסיבה העיקרית לכך היא שאני חושב שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך בתעלות האוזן או משהו כזה. במוצ"ש האחרון הייתי בהופעת רוק (גם על כך פרטים בהמשך. רק אם יתחשק לי. בבלוג הזה אני לפחות לא עושה דברים שלא בא לי לעשות). היה מהנה, חשוב, טוב. אבל מאז יש לי תחושה שאני שומע פחות טוב, כאבים באזניים אחרי שיחות טלפון של יותר מחמש דקות או שהות במקומות רועשים (כמו המערכת של "כלבו") ותחושות מעיקות אחרות. הייתי רוצה להאמין שזה יעבור בעוד כמה ימים, אולי של מנוחה, אבל אני חושש שזה כאן (הצלצול הזה באוזן) כדי להישאר.
למשינה יש שיר בנושא, דרך אגב, "התותח מצלצל פעמיים", על בחור שהתחרש בתותחנים. רק עכשיו אני מבין שאפשר להשתגע מצלצול קטן באוזן. אני מרגיש כאילו מישהו סובב את הכפתור של ה-טרבל במערכת.
בכלל, זה תחושה מאוד מעיקה להרגיש שהיה לך משהו קודם (שמיעה נורמלית) ועכשיו הוא כבר איננו, ומי יודע מתי זה יחזור. יש כל כך הרבה דברים בחיים שאנחנו מתיחסים אליהם כמובנים מאליהם, כמו תחושת שובע, שליטה בחושים, שפיות נורמלית, בריאות סבירה. ואז כשהם נעלמים או נפגעים, חוסר האונים מעצבן מאוד.
אבל לא על זה רציתי לכתוב. כשחזרנו לחיפה בסוף השבוע מיום וחצי רציתי לספר על השקט שבמדבר (עכשיו זה מעצבן אותי לחשוב על זה). נסענו לשם, מורן ואני, עם עוד שלושה זוגות של חברים שלה, וישנו לילה אחד במין צימר מדברי, שהוא בעצם אוהל בדואי עם כל האביזרים הנחוצים לבדואי מודרני – מטבח עם כיור, מים זורמים וכיריים; כמה מזרונים; טאבון; גנרטור רחוק שמחובר לתאורה חשמלית בלילה. ובעיקר המון שמיים, הרים ונוף לים המלח ולעבר הירדן. המקום נמצא ממש סמוך לערד ונראה כמו סיני קצת, רק בלי הבדואים ובלי הים האדום. זולא אמיתית.
כשחזרנו צפונה, אחרי שהות קצרה מדי, הצטרפתי לאחי ולאחיות שלי, והלכנו להופעה שאורגנה בחיפה, מעין מופע התרמה לבעלים של מועדון ה"סיטי הול" שנסגר לאחרונה. ההופעה היתה באמת טובה, כל אמן עלה ונתן 3-4 שירים טובים שלו. בסוף הערב (אחרי ששתיתי טיפה יותר מדי ועישנתי את הסיגריה הדו-חודשית שלי) חזרתי הביתה, רק כדי לקום למחרת בבוקר ולגלות את הצלצול הזה באוזן…
עד כאן חוויותי לשבועיים האחרונים. חודש הסליחות עכשיו, אז צריך לבקש סליחה מכולם, בעיקר מעצמי אני חושב. אני כועס על עצמי קצת יותר מדי ("למה היית צריך להישאר שלוש שעות מול הרמקולים?!? הא?!?! לא חשבת על מה יכול לקרות לאוזניים שלך?!?!?!?!?!?!"). אם מישהו מהקוראים מוצא עצמו ראוי לבקשת סליחה הוא מוזמן ללחוץ על איזה לינק ולסלוח לי, לעצמו, לעולם, לחיים.
תעשו חיים ונתראה אחרי החגים (אולי גם במהלכם).
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: