אורי סבח והסוכנויות

החגים כבר כמעט מאחורינו. היום מוצאי שמחת תורה, מחר אסרו חג כמדומני ועד סוף השבוע צריך להיפטר מכל החגיגיות ולחזור לשגרה. למזלי אני חוזר מהחופש רק ביום ראשון הבא, אז נשארו לי עוד כמה ימים להתאושש ולנסות להספיק כל מיני קצוות של דברים שרציתי לעשות בחופשה.

האמת היא שהכי חשוב זה להיות שמח, כמו שאמר הרבי נחמן ושר עדי רן. במיוחד בכל אווירת החגים. אז ניסיתי להיות "אך שמח", או "אח שמח", או "סתם שמח", לפעמים זה הצליח יותר, לפעמים קצת פחות. קצת קשה לעשות משהו שחייבים לעשות אותו, לפעמים אולי כשחייבים לעשות משהו אז פחות מתחשק לעשות אותו. ככה אני מרגיש לגבי הרבה דברים. המאמר על מאיר אריאל, למשל, שאני כבר דוחה המון זמן והבטחתי לסיים אותו "עד אחרי החגים".

בכל מקרה, בעדי רן נזכרתי בזכות סרט שראיתי כבר לפני סוכות, אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב עליו. (כן, לא הספקתי גם לסדר את כל חובותי לרשת: אימיילים, בלוג, לסדר כל מיני כתובות ו-bookmarks ישנים. את הרשימות הישנות שהיו פה בצד שמאל של העמוד דוקא הספקתי למחוק). הסרט נקרא "אושפיזין", והוא הוקרן בסינמטק לכבוד הסוכות. סרט פשוט מאוד, לא מתוחכם, גם השחקנים רובם לא מקצועיים, חוץ משולי רנד, שגם כתב את התסריט. (מכאן ואילך זה ספוילר, אז אל תקראו אם בא לכם לראות את הסרט). מדובר על מעשייה ברסלבית המתרחשת בימינו אנו במאה שערים, על חסיד ואשתו, שזוכים למעין נס בזכות התפילה של החסיד, מקבלים קצת עזרה מ"השם" לפני כניסת החג ומצליחים להתארגן לחג למרות שהם עניים מרודים. בהמשך הדברים קצת מתבלגנים כי החברים של החסיד מעברו החילוני באים לבקר, והם לא טיפוסים נחמדים במיוחד... אבל ברור שהכל יסתדר בסוף, בעזרת השם.

כמעט הכל סטריאוטיפי בסרט - החילונים רשעים שמתעניינים רק בגשמי (אוכל, כסף) אבל מתרשמים מהרוחניות ששורה בבית הדתי, החסידים מאמינים בקדוש ברוך הוא ובזכות האמונה, התפילה ובעזרת איזה נס או שניים אפילו מצליחים להכין סוכה ראויה, לרב יש זקן ארוך ועיניים חכמות, והכנסת אורחים היא סגולה לילדים (וגם אתרוג כשר ומהודר). אם היה משהו פחות סטריאוטיפי הוא נמצא בתיאור הזוגיות של משה ומלי, זוג הברסלבים. הם מדברים ביניהם בסלנג, הם אוהבים, הם צוחקים, הם כועסים. והיה משהו מרגש בסוף הסרט, בסצינה האחרונה שהיתה הסוף הטוב של האגדה. מסוג הסופים הקיטשים שגורמים לך לחייך למרות שאתה יודע שבסך הכל הפעילו עליך קצת מניפולציות קולנועיות בדרך. רק שכאן היתה גם קצת מניפולציה ברסלבית - "הכי חשוב זה להיות שמח", ולקיים מצוות הכנסת אורחים בסוכה, ולברך שלא עשני גוי, ואז הכל כבר יסתדר לטובה.

משהו דומה אפשר לומר על האלבומים של עדי רן, אלבומים מצוינים מבחינה מוסיקלית, וגם המלים משעשעות, אבל המסר מיסיונרי באותה מידה.

למשל:

 בן אדם צריך לעבור בעולם הזה

 כמה בלבולים

כמה מכשולים

כמה גלגולים

עד שהוא תופס ש...

בן אדם צריך לעבור בעולם הזה

על גשר צר מאוד

והאמת חדה

כחוט השערה

והעיקר זה ש...

לא יפחד כלל

צריך לשמוח

ולא לשכוח

כי מה אני בכלל

מלים מאוד יפות, רק שהפזמון החוזר בשיר הוא:

יש הקב"ה

יש רק הקב"ה

בעצם יש רק

הקב"ה

קצת כמו מאיר ששר על נשל הנחש ועל גשר צר מאוד, אבל בשיר אחר באותו אלבום מסביר שכל הצחוק, השמחה, החיים, המדע וגם כוח המשיכה הם בזכות האל.

טוב, אני אחזור באמת למאיר ולמטלות האחרות. ואתם תנסו לא לפחד כלל, ולהיות בשמחה. זה נכון בכל מקרה.