אורי סבח והסוכנויות

פסטיבל הסרטים בחיפה הסתיים אתמול, אבל בסינמטק חיפה ממשיכים להקרין חלק מסרטי הפסטיבל. אחרי שני סרטים בפסטיבל עצמו (פרטים עליהם יבואו אולי מתישהו), הספקתי לראות היום סרט אפגני יפהפה, המספר על סבא (דסטאגיר) ונכדו (יאסין) העושים את דרכם לפגוש את מוראד, בנו של דסטאגיר ואביו של יאסין. הסרט מתאר את החלק האחרון במסע, שבו הסב והנכד מחכים למשאית שתיקח אותם אל המכרה שם עובד מוראד. הם מחכים ומחכים, משאיות עוברות ולא עוצרות, או שהן נוסעות לכיוון הלא נכון, או שהם פשוט מפספסים אותם. דסטאגיר חושש מאוד מהתגובה של מוראד לבשורות שיש לו להביא לו: כל בני המשפחה האחרים מתו בהפצצת כפרם. לכן הוא מתלבט האם בכלל יש טעם להמשיך במסע ולפגוש את מוראד.

יש בסרט משהו שמזכיר את מחכים לגודו, אני מניח, למרות שעוד לא ראיתי את המחזה אלא רק קראתי אותו (כמעט) ושמעתי עליו (הרבה). שני אנשים באמצע שום מקום מחכים למישהו / משהו, ובינתיים דנים בגורל העיוור, באלוהים, בחיים, בעיקר באבסורד של החיים. אבל הסרט הוא ממש לא סרט אבסורד או מחזה אבסורד, אלא סיפור ריאליסטי ועצוב על כפר אפגני שהופצץ, על ילד שאיבד את שמיעתו בהפצצה ובטוח שכל האנשים סביבו איבדו את קולם, ועל הסב שלא יודע איך לבשר לבנו על האסון שקרה. הקצב איטי, התמונות חד-גוניות, הנוף מדברי, אבל הסרט הזה הוא עוד הוכחה שלא צריך הרבה חוץ מסיפור חזק וטוב, שחקנים אמינים, וקצת אמונה (באל, בבני אדם, בטוב). דסטאגיר ויאסין פוגשים אנשים טובים ואנשים פחות טובים בדרך, כולם סובלים מהמלחמה המתמשכת. חלק מהאנשים הפחות טובים היו פעם טובים, והסבל גרם להם להתקשח, וחלק מהטובים סבלו מדי ולא רוצים לגרום עוד סבל לאחרים.

סרט בלי טובים ורעים, חוץ מהמלחמה שקיימת כל הזמן ברקע - במוקשים שמתפוצצים, בחיילים שמתרוצצים הלוך ושוב, בשלדי הטנקים.