אורי סבח והסוכנויות

לא ידעתי בהתחלה אם לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב או לא. ואז כשראיתי שאין כמעט קוראים לבלוג הזה, ווידאתי שאי אפשר להגיע אליו מגוגל (כשמחפשים אותי שם בטעות), החלטתי שעל הזין שלי. אני אכתוב פה מה שבא לי ומי שיקרא יקרא.

אז הפעם בתוכניתנו "המשך הזנייתה של התקשורת הישראלית" נביא לכם את הבשורה החדשה: מעכשיו כתבי החדשות הם גם צלמים! כן כן, הקיצוצים מתרחבים, הצלמים הוותיקים נבעטו הביתה, והיום קיבלנו "מתנה חדשה", מצלמה דיגיטלית שתהיה מוצמדת מעכשיו לכתבים.

מצלמה נסתרת

ככה עובד העסק, או העיתון, או העסק של העיתון, או העיתון של העסק. קצת קשה להבדיל ביניהם. אם אפשר לקצץ משרה וחצי של צלמים, ולהוסיף עבודה לכתבים שממילא מקבלים משכורת זוועתית, למה שלא נסחוט עוד קצת את הלימון? הרי ברור שלא נצטרך להוסיף לכתבים המוכשרים משכורת בתור צלמים. והתחרות מול המתחרים היא הרי לא על איכות העיתון, או מי מביא את הצילום האמנותי יותר. ממילא הציבור מטומטם ולא מבין מה טוב בשבילו, אז הקוראים בטח לא ישימו לב לשינוי.

אני די כועס, אתם מבינים. לא אכפת לי לקבל מצלמה דיגיטלית נוספת ולהיות "מוצמד" אליה, למרות שכבר עברו הימים בהם הצמידו אותי לדברים שחתמתי עליהם באפסנאות. יש בזה עוד סימן שהכל, אבל הכל נמדד לפי שורה תחתונה אחת ותו לא: כסף. אז קנינו ארבע מצלמות בכמה אלפי שקלים, אבל תוך חודש ההשקעה תחזור לקופת העיתון כי גוסטבו כבר לא עובד כאן יותר. למי אכפת אם התמונות יהיו בפוקוס, או שהכתבים שלנו ייראו דבילים מול המרואינים שלהם ("סליחה, עכשיו כשסיימנו את הראיון, אתה יכול להוריד רגע את הז'קט ולעמוד עם הפנים לשם? אני צריך כמה תמונות. תודה").

ההחלטה מהיום מצטרפת לכל מיני דברים שקורים בעיתון, וקורים בעיתונות בכלל. כך למשל, העורך שלנו קודם לתפקיד חדש ברשת. הסגן שלו קוּדם לתפקיד העורך, אבל אף אחד לא מונה באמת למחליף של הסגן. כך שבמקום שיהיה עורך ראשי, סגן עורך (שעוסק במגזין) ועוד עורך שאחראי לעמודי החדשות, נשארנו עם עורך ועורך משנה (שמתעסק בחדשות). בכלל, את עמודי המגזין נראה שיקצצו ויתחילו לעשות בסינדיקציה של כל הרשת. צמצומים כבר אמרנו?

אולי יש בזה גם משהו חיובי. העיתונים הישנים נחלשים, ובמקומם כולם עוברים לאינטרנט, לבלוגים, לאתרים שיתופיים. בינתיים קיבלתי היום הצעה מסמנכ"ל השיווק של חברה חיפאית מסוימת לכתוב במקום אחר, בזמן שאני ממשיך לעבוד בעיתון. "אם אתה רוצה, אפשר לעשות את זה בשם בדוי", הוא הבהיר, למקרה שאני לא רוצה לוותר על מקום העבודה המגניב שלי. לי זה נשמע כמו חצי הצעת שוחד, חצי הצעת "סידור ג'וב לחברים". אבל על מה אני תמה בעצם? חלק גדול מהיחצ"נים ויועצי התקשורת איתם אני עובד היו פעם עיתונאים. גם כאן הגבול בין אלה שמלקקים לאנשים החזקים כדי לקבל מהם ידיעות לבין אלה שמלקקים לאנשים החזקים כדי לקבל מהם משכורת הולך ומיטשטש.

בקיצור - כדאי שתדעו מה קורה מאחורי הקלעים של הדברים האלה שאתם קונים בחנות (או מקבלים בחינם) וקוראים בשירותים. ראו הוזהרתם!