אורי סבח והסוכנויות

יש משהו מיוחד בסופים. סוף שנה עם סיכומי השנה שלו, סוף שבוע עם עונג השבת שלו. נקודה שבה עוצרים לרגע, מסתכלים אחורה על מה שהיה, מסתכלים קדימה על מה שאולי יקרה ומנסים להנות מרגע של לא כאן ולא שם. בסופן של משמרות הלילה שהייתי טוחן בצבא הייתי שומע את סוף עונת התפוזים של תמוז ומנסה להתכוון לנקודה הזו ש''כבר לא אתמול ועוד לא מחר'', הנקודה הכי מדויקת בציר הזמן שלא קיימת בשעון. אני מניח שאתם כבר יודעים שהכל זמני, וכל סוף הוא גם התחלה, ושוואו-הו-הו, איך הגלגל מסתובב וכל הבולשיט הזה, ובכל זאת החלטתי להתחיל דוקא בסוף, כי ההופעה בגן הקונגרסים היתה ''סופנית''. כמה טוב שאפשר להדביק ''תרתי משמע'' לאמירה כזו.

למי שלא מכיר או לא יודע, הסיטי הול היה אולם ההופעות היחידי בחיפה שיכול היה להחזיק הופעת רוק אמיתית, כזו עם מספיק דציבלים שיגרמו לאוזניים לצלצל כמה ימים, כזו שבה אפשר לשמוע את הבאסים בבטן. לפני כמה חודשים שלומי מנגר, הבעלים של המקום, סגר אותו בגלל קשיי תזרים וכל מיני דרישות מופרכות של רשויות החוק וההופעה בגן הקונגרסים היתה אמורה להיות מחווה למוסד ולאיש שהחזיק אותו נגד כל הסיכויים, בניסיון לגייס גם קצת כסף כדי לצמצם את חובות העבר. רשימה של אמנים הגיעה לתת כבוד, ובעיקר כדי לתת בראש, אבל החיפאים עצמם נותרו אדישים למדי בבית. אולי כל הטענות כלפי ''העיר הפרובינצאלית'', ו''מועצת העיר'' או ''ראשי העיר'' שלא עושים מספיק עבור התרבות והצעירים בחיפה לא ממש במקומן. הנה גם כשיש הזדמנות לבוא ולעשות קצת רעש,כדי שיישאר אולי גם טעם של עוד אין גיוס אמיתי של הקהל. ואולי אין כבר כל כך ביקוש להופעות רוק שכאלה, בתקופת הפולארויד? האם באמת שווה לשלם 90-100 שקל להופעת רוק, טובה ככל שתהיה, כשכל חודשיים יוצא פולארויד חדש?

כבר בפתיחה אפשר היה לנחש שהערב הזה הולך להיות לא שגרתי. לא יודע מה אתכם, אבל אני לא חשבתי שייצא לי לראות את ברי סחרוף מופיע באולם חתונות, והנה, עכשיו אפשר לסמן 'וי' גם ליד הארוע הביזארי הזה. גן הקונגרסים כך הסתבר, משמש בימים רגילים תפאורה בורגנית-קיטשית לחתונות ולארועים משפחתיים - שילוב של גן ארועים עם אולם שמחות - אבל לכבוד הערב פינו את השולחנות, הזיזו את הכסאות, הרימו במה עם ערימת רמקולים מאסיבית בקצה אחד של האולם והתכוננו לערב ארוך של רוק. מצחיק אולי, סוריאליסטי קצת, אבל ככה זה כשאין מועדון רוק נורמלי בעיר.

חיפה, עיר עם תחתית. ברקע: אין סיטי הול, לצערנו.

להקת נעליים עלתה ראשונה לבמה, והחששות מהמקום ומהסאונד התפוגגו במקצת בזכות הווליום, אם כי בדיעבד אפשר לומר שאולם חתונות הוא לא ממש המקום הנכון (לפחות מבחינה אקוסטית) להופעות רוק. נעליים נשארו כדי ללוות את שחר אבן צור, ירמי קפלן וברי סחרוף, בחירה שהתבררה כמוצלחת. אבן צור הצטרף אליהם במראה חנוני מתמיד, עם עניבה ותספורת קצוצה. בלי מקלות התיפוף אבל עם נוכחות של סולן הוא הרים את הקהל עם ''180'', ועם ''ערומים'', ונתן סימן להמשך – בלי הרבה הפתעות בבחירת השירים, כל אמן נתן שלושה-ארבעה להיטים מנצחים בערב ששמר על רמה טובה ואחידה. בהופעה רגילה יש בזה משהו מאכזב, כי הרי מה הטעם בהופעה חיה בלי אלמנט ההפתעה? אבל הפעם היה בזה סוג של נחמה, כאילו לא נתנו לנו לנוח בין השירים, בין השיאים. אם כבר הופעה אחרונה לכבוד הסיטי הול, חבל לבזבז את הזמן ועדיף לשפוך את כל האנרגיות במרוכז בשלוש שעות.

את שחר אבן צור החליף מתופף אחר לשעבר, ירמי קפלן, ששר ''תתחיל מאפס'' והקדיש את השיר לשלומי מנגר. אחריו עלה נסיך ביצת הרוק המקומית ברי סחרוף, שלא הופיע במודעה המקורית לערב, אבל השמועות כבר סיפרו מראש שגם הוא יגיע. סחרוף הודה ל''קהל הכי טוב בארץ'', עם הילדות הכי יפות בקהל, וזכה כמובן לתשואות. הוא שר על תל אביב ב''עיר של קיץ'' (זה הסוף, זו התחלה), ושוב על השכונה והעיר הגדולה עם ''כמה יוסי''. כל השירים נשמעו נוסטלגים משהו, עם ריח של געגוע באוויר אבל הגיטרות והתופים עבדו נון-סטופ ולא נתנו לנוח. בשביל זה הרי באנו. סחרוף סיים עם ''אין קץ לילדות'' ואז כבר הבנתי שזה לא רק אני, כולם מתגעגעים כנראה למשהו שנגמר.

באופן די חד החליף את סחרוף דניאל סלומון. בקרב הצופים הורגשה גם תחלופה ובזמן שחלקם יצאו לנוח בחוץ קצת, ילדות צעירות התקרבו לבמה כדי לשיר יחד עם סלומון עוד איזה שיר מתקתק. לא בשבילי המתקתקות הזו, אבל גם זה חלק מהעיסקה. הרבה אמנים, הרבה טעמים, וכל אחד צריך למצוא לפחות משהו אחד שהוא אוהב.

אסף (אספ) אמדורסקי החזיר אותנו לסדר הטוב עם ''העיר הגדולה'' שהוקדש לעיר השנייה, ''קוראים לי איציק'' המחודש (בתור בחור נוסטלגי אני מעדיף את המקור), ו''הוא האמין''. המלנכוליות והמועקה התחזקו עם כנסיית השכל שהתלבשו על האווירה ממש טוב עם ''איך זה מרגיש'', ''השיר מהגן'' ו''היינו עושים אהבה''. רק עכשיו, כשאני עובר על רשימת השירים חודש אחרי ההופעה, אני שם לב איך כמעט כל השירים בערב הזה היו בצד העצוב של הסקאלה.

השיא מבחינתי היה ערן צור, נציג המקומיים שבא מהקריות ומכיר מילדות את הריח האמיתי של הקישון ושל בתי הזיקוק. קיויתי שיעשה את ''בלוז לצפון'' או את ''חנוך מחנך'', שנזכה לפחות בשיר חיפאי אחד, אבל הערב כאמור הולכים על הלהיטים. אז מגיע לנו כמובן ''עלבון'', וקצת ''רטוב וחם'', אבל הכי הכי היה ''המנון לאדישות'' (בואו ננסה רק עוד פעם), בצורה הכי לא אדישה שיש, במהירות כפולה מהרגיל, עם כסאח עוצמתי של גיטרות (זה היה רם אוריון שם או שרק נדמה לי?). כל הזעם, הכעס והעצבים יצאו סוף סוף על הבמה לרגע אחד. קתרזיס קצרצר, אבל גם זה עוזר.

אם הייתי הולך בנקודה הזאת הייתי כנראה מציל את האוזניים שלי מהצלצולים שעדיין מהדהדים בהן היום, שבועות אחרי ההופעה. כאן המקום לסטות מהנושא ולפנות לתשדיר שירות מטעם המועצה לשלום (אוזני) הנוער – אל תעמדו יותר מדי קרוב לרמקולים למשך זמן ארוך מדי! במיוחד לא אם הגעתם לאולם חתונות שמתחפש למועדון רוק. אני רציני, גם אני לא נוהג להקשיב לעצות של מבוגרים, אבל תאמינו לי שזה לא נחמד לחזור הביתה ולגלות שהלכו לך כל ה-treble-ים באוזן. אני נשארתי כאמור בכל זאת וקיבלתי קצת יוני בלוך, את Caveman ואת Useless ID שממש נתנו בראש, ושייגעצ החביבים. את ההופעה חתם מוקי שהגיע בלי פילוני, אז קיבלנו אנפלאגד של ''אלוהים'' ו''מדברים על שלום''.

והנה הוא מגיע, הסוף

אבל זה לא הסוף המפתיע באמת שהבטחתי לכם, נכון? אז נגיד שעכשיו עולה THE END כזה על המסך וכולם הולכים הביתה לישון, קצת חרשים, מרוצים מהערב המוצלח ועצובים על עוד אושית רוק שנמחקה לה מהמפה.

והנה באות הכתוביות של הסיום ומספרות את הסוף: שלומי מנגר חזר בערך בחמש בבוקר הביתה, עם הפדיון של הערב ובכניסה לבית ארב לו אלמוני בכובע גרב והכניס לו לום בראש. את הכסף השודד לא הצליח לקחת אחרי שמנגר נאבק איתו וקרא לשכנים, אבל מנגר בילה כמה ימים בבית החולים עם תפרים בראש. ככה זה כנראה. המשטרה דורשת מהמועדונים לממן שוטרים שיעמדו בכניסה, לדאוג לחניון של 180 חניות, להתקין מגנומטר בכניסה ומערכת מצלמות במעגל סגור, אבל בסוף האלימות אורבת ממש כאן, בכניסה לכל בית.