שבוע וחצי עבר מאז הבחירות. נראה ממש רחוק, למרות שמה הם עשרה ימים לעומת הנצח? אני לא יודע מה איתכם, אבל כשעובדים בעיתונות שבוע נראה פתאום כמו המון זמן. מאז פרסום תוצאות המדגמים הספקנו לשמוע על ממשלת חירום חברתית, על ספירת קולות חוזרת בכל מיני קלפיות, על ליברמן אין / אאוט, על פרץ שר אוצר, פרץ שר ביטחון, פרץ ראש ממשלה (לאו דווקא בסדר הזה). כל מיני "ספינים" ושמועות, דיונים על גבי דיונים, פרשנויות על פרשנויות. האמת היא שאין הרבה חדש, השבועות הקרובים יהיו משעממים כנראה, עד שתוצג ממשלה, שגם את הרכבה אנחנו יודעים כבר פחות או יותר.
העיתונות לא עוסקת בדברים החשובים. היא עוסקת בכותרות. לפעמים הדברים החשובים מופיעים בכותרות, בדרך כלל לא. בזמן שהכותרות הראשיות של רוב העיתונים עוסקות בסוגייה הקריטית של מי יהיה שר התחבורה בממשלת ישראל הבאה, בחצר האחורית שלנו אנשים רעבים ללחם, לאורז, לסוכר. לפעמים גם בחצר הקדמית. לפעמים, רק לפעמים, בין סרט בסינמטק או שחייה בבריכת הטכניון אני תוהה אם אני לא חי בבועה. התשובה היא שברור שאני חי בבועה. כולנו חיים בבועה, באשליה שאנחנו יודעים מה קורה מסביב, שאנחנו מבינים את התהליכים שמתרחשים מתחת לפני השטח.
השבוע למשל פורסמו בעיתון אל-חיאת היוצא בלונדון שתי כתבות על האחיזה של אל-קאעדה בשטחים, בעזה ועל שיתוף הפעולה בין הג'יהאד העולמי לג'יהאד הפלסטיני. חלק מזה "זלג" לעיתונות הישראלית, אבל קשה לעשות מזה כותרת. אין מגדלי תאומים שקורסים, אין תמונות, אין הרוגים. יש רק "תהליכי עומק" שנבין אולי בעוד חמש שנים.
אבל למה להיות שלילי? החיים קצרים, חבל לבזבז אותם על דברים רציניים.
אז הנה כמה הערות בדבר הבחירות האחרונות.
קודם כל, הזוכה הגדול של הבחירות הוא כמובן רפי איתן. המדובר בתופעה מדאיגה, כי לאיש אין שפם, ולכן אנחנו לא ממש סומכים עליו.
מנהיג מפלגה בלי שפם
נחמא פורתא אפשר למצוא בחבר טוב שלו, עב זקן (ושפם).
החבר של רפי ושל צ'ה
קריקטורה של עמוס בידרמן, שהתפרסמה ב-2/4/2006
אני באמת מתקשה להבין איך שבעה מנדטים הלכו למפלגה שמייצגת את הוועדים הגדולים במשק. חוץ מרפי איתן, שגם לו יש גמלה יפה מאוד בתור איש שירותי הביטחון לשעבר, כל הגמלאים שנכנסו לכנסת מייצגים אנשים חזקים מהוועדים הגדולים (חברת חשמל, עיריות, בזק, או מקומות עבודה מסוג זה). מצחיק קצת שאניני הטעם שלא רצו לתמוך בעמיר פרץ בגלל שהוא כביכול "בריון הסתדרותי", הסכימו לתמוך בקשישים החביבים האלה, בלי לברר במי הם תומכים.
נראה לי שהרבה מהמצביעים לגמלאים דומים למצקצקי השפתיים שאחרי שהם רואים את כתבות "המקרר הריק" המשודרות בערוץ שתיים אומרים לעצמם "אוי, זה לא נעים לראות אנשים מסכנים, חייבים לעשות משהו". אז מה עושים? מצביעים לגמלאים. קשה יותר לחשוב על השיטה שמאחורי העוני או אי-השוויון. לא נעים להצביע לבן אדם עם מגאפון ושפם, אז נצביע למרגל בדימוס, זה הרבה יותר טרנדי. וחוץ מזה, כמו שאבירמה גולן כתבה, יש עוד הרבה נזקקים. אולי כדאי להצביע בפעם הבאה למפלגת הילדים, הסטודנטים, הנכים, הערבים? אני בטוח שמצביעי הגמלאים ישמחו לעזור למגזר הכי עני במדינה. אולי גם לעזור קצת לחרדים. או שבעצם לא.
כך, בעוד דווקא השכבות החלשות נפרדות מהמגזריות המזיקה, ובוחרות, בבגרות ובאחריות, במפלגות הגדולות - חבר ה"טרנד" התל אביבי לכדאיני'קיות של כמה עסקנים ולניכור קצר הרואי של אחרים. ונולדה עוד מפלגת בועה, המחלישה את הפוליטיקה, ומכרסמת בכוחה לבצע את תפקידה הדמוקרטי
אבירמה גולן, "הארץ", 30/3/2006
יש משהו במפלגת הגמלאים שהיה גם ב"שינוי" בקדנציה הקודמת, או בצומת של רפאל איתן הקודם. מין עייפות מהפוליטיקה, אמירה של "אנחנו לא רוצים פוליטיקאים בפוליטיקה שלנו". חלק מזה הוא באשמת הפוליטיקאים שלא ממש ייצגו את מקצועם בכבוד, חלק אחר לדעתי הוא גם באשמת המצביעים שמחפשים משהו נקי, בלי להיות מוכנים להתלכלך. כי אין פוליטיקה בלי פוליטיקאים ובלי ויכוחים לא כל-כך סטריליים על חלוקת תקציב ותיקים.
ובכל זאת, יש גם משהו חיובי בשבעה מנדטים שהלכו למפלגה הלפחות על פניו נראה שתתנגד להמשך מדיניות האי-חמלה של נתניהו. אין לי מושג מה דעתם בנוגע לתהליך ההפרטה, או מה עם המיסוי. מן הסתם הם יתנגדו להטלת מס ירושה, למשל. אבל בעצם ההצבעה המאסיבית למפלגה חברתית כלשהי יש גם משהו נורמלי המבטאת דגש גדול יותר על נושאים חברתיים-כלכליים שעד עכשיו נדחקו מסדר היום. גם זה משהו.
הערה שנייה נוגעת לשיטת הבחירות הפרימיטיווית הנהוגה בישראל, או יותר נכון שיטת ספירת הקולות. השיטה הנהוגה כיום תלויה ברצונם הטוב של הסופרים ובכישוריהם לבצע חישובים מתמטיים, אבל אני לא בטוח שיש על מי לסמוך. הפעם, בגלל הפרשים של מאות קולות, השתנו התוצאות לפחות פעמיים. אני לא יכול שלא לחשוב מה עלה בגורלו של הפתק שלי, האם מישהו ספר אותו אולי בטעות למפלגה אחרת? באופן עקרוני טעויות כאלה אמורות להתקזז האחת עם השנייה ולא להשפיע, אבל מה קורה כשיש סיפורים על קלפיות שלמות שעלו באש, או כשכל הקולות למפלגה מסוימת עוברים "בטעות" למפלגה אחרת?
הדבר שהכי משמח אותי באופן אישי בעקבות הבחירות הוא הירידה החדה בכמויות התגובות (טוקבקים). נראה שהמגיבים בשכר מטעם המפלגות סיימו את עבודתם, אז יש הרבה פחות תגובות מתלהמות. המאמרים של "הארץ", למשל, היו מקבלים באופן כמעט קבוע סדרת תגובות מהשעה 05:00 ועד 06:00, כולן באותו פורמט, עם כותרות באותו האורך, פעם מצד קדימה, פעם מכיוון הליכוד. עכשיו יש פחות עבודה על הטוקבקים, שהם החלק הכי מעצבן של העבודה. תתפלאו כמה רוע טהור ומזוקק מתרכז בפינה הזאת של האינטרנט.
לפני שאני מסיים בברכת חג חירות שמח, חשבתי לחזור לנושא המקורי של הבלוג הזה - יהודי אלג'יריה. כן, כן, טרם שכחתי שיש לי עוד חוב למוסדות האוניברסיטה בדמותה של עבודת תיזה אחת. לפני כשבועיים גיליתי במקרה שבמסגרת סמסטר האביב של האוניברסיטה המשודרת משודרות בגלי צה"ל בימי רביעי, בשעה 20:30, הרצאותיו של ד"ר יוסף שרביט בנושא המרתק "יהדות אלג'יריה תחת הקולוניאליזם הצרפתי". מי שרוצה להעשיר את עולמו הרוחני בנושא מוזמן להיצמד למקלט הרדיו. אגב, בימי שני משודרות הרצאותיו של ד"ר יוסי דהאן בנושא "תיאוריות אודות צדק חברתי", ובימי שלישי הרצאותיהם של ד"ר יהודה ישראלי ודניאל אפרתי בנושא "הפילוסופיה והפסיכואנליטיקה של ז'אק לאקאן". מי אמר שאין משהו חיובי בצה"ל?
אז באמת שיהיה חג שמח, חופשי ואביבי לכולם, למרות הטורנדו-אים של השבוע האחרון (ותודה לבועז החזאי על הלינק. אני לא הצלחתי לצפות בו בגלל שהמחשב שלי שייך לדור הישן. אני מקווה שאתם תיהנו יותר)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: