המכורים לפינת מזג האוויר מחכים בדיוק לימים כאלה - דייב חזר!
אז כדי שהלא מכורים יטעמו קצת מגאוניותו של דייב, אני מביא לכם את ראשית הסאגה של דייב, מהתחזית ליום רביעי, 26/4/2006:
שלום שלום, קפצתי לבקר
שנים. שנים שלא כתבתי. אתם יודעים, התרוצים הרגילים, עבודה, משקעים, בלאגן בקופסא, ציפר שיורד עלי קבוע ולחץ בלי סוף.
אבל לא שוכח מאיפה באתי אז הבטחתי ואני שב ומעדכן.
האמת, היו ימים לא קלים. הרבה עבר עלינו, והרבה טפטף עלינו, ואפילו היתה לנו הצפה פה ושם, ובלי קשר (וכבר מתחיל עם המחשבות האסוציאטיביות ), ראיתי שמישהי כתבה כאן שטורנדו בחוץ ודייב לא נמצא, אז רק שתדעו שדייב תמיד נמצא, ודייב גר בתל אביב, ליד כיכר של מדינה ויוצא לרוץ מפעם לפעם, וכשהראש כבד ומתחיל לרוץ מהר כדי לשחרר קצת מחשבות, לפעמים נהיית ריצה ממש מהר (הייתי מעולה בריתמיקה והתעמלות), ושנהיית ריצה ממש מהר - נהיה טורנדו, אז לא יכול גם לרוץ וגם לכתוב בבת אחת.
בכל מקרה כולנו זוכרים שהיו לדייב תקופות יותר טובות במדור, ובכל הפעמים האחרונות שכתבתי - נגמר בדכאון, והיום - יום שואה, מצטער יש כבוד (אפילו עמדתי בצפירה - בניגוד לאחרים במערכת שבדיוק תקעו איזה סנדביץ לפה ונזל להם המיונז על העיתון שבדיוק קראו - וממש במקרה, לא שזה היה אישי או משהו - המיונז נשפך על הטבלה של המזג אויר שידידכם צייר במשך 3 שעות, אבל ביום כזה סולחים ),
השמך - איפה הייתי?
כן, גם היום לא הולך להיות שמח.
זוכרים היו לי תקופות של תהילה?
היו כאן מגיבות שכתבו דייב אתה גדול, דייב תעשה לי משקע, דייב תעשה לי ילד וכו וכו?
בכל מקרה אתם כבר יודעים, דייב תמים, דייב מה שמבקשים - עושה. ככה זה כאן אנשים במדור של המזג אויר, יש להם לב רחב, לא כמו המגיבים במדורים אחרים שרק עושים שחור.
בקשתם, הלכתי, עשיתי.
יום אחד היא מתקשרת אלי אומרת לי דייב, אני מאחרת.
אמרתי לה לא נורא, אני גם ככה תקוע פה במדור, עדיין לא סגור לי המשקעים, תקחי את הזמן, תבואי כשתסיימי. אמרה לי לא, דייב, אתה לא מבין, אני מאחרת. אמרתי וואלה, ידעתי שמצאתי מישהי חכמה, ישר עלתה על זה שאני לא מבין.
בכל מקרה היא באה למדור, היתה קצת מפוחדת וקצת נרגשת, אמרה לי דייב, נראה לי שאני בהריון. קצת פחדתי לשאול אבל העזתי. שאלתי ממי? אמרה לי ממך.
נשבע לכם, אתם לא יודעים כמה שמחתי. נהיה לי קופץ בלב ודמעות בעיניים. אמרתי, סוף סוף יהיה המשך לשולשלת, אמרתי לא אכפת לי בן או בת, כבר ראיתי את עצמי רץ איתו בשדות, מסביר לו על המכשירים של המדידה, מראה לו אבקנים, מסביר על הגלים, אפילו על הכיוון של הרוח הייתי מסביר (אם רק הייתי
המשך...
אם רק הייתי מבין בעצמי מאיפה זה בא).
בכל מקרה נהיית לי שמחה גדולה בלב. גם קצת פחד. כי פתאום זה אחריות וצריך לדאוג לעוד מישהו, אבל אמרתי לא נורא, הוא קטן, נמצא קופסא של נעליים, נצמיד לקופסא של המקרר, ככה יהיה לו/לה חדר קטן משלה עם פרטיות ואחכ שיגדל, נמצא ארגז ירוק של חלבים (בתור ממ"ד) ויהיה בסדר.
בשורה התחתונה - שמחתי. אפילו התחלתי לספר במערכת ואנשים ראו שפתאום נהיה לי אור בעיניים ושאלו מה קורה דייב, אתה נראה שמח, ואני דיסקרטי דיסקרטי, ישר סיפרתי לכולם.
ואז, מזל שהיא פרגמטית, אמרה דייב, צריך לעשות בדיקה של אולטראסגול, אמרתי למה? שישתזף? אמרה לי - לא, לראות שהכל נהיה בסדר.
אמרתי בסדר וקבענו נלך ביחד.
הלכנו, היה לה קצת לא נעים כי היתה צריכה להתפשט וקר, אבל אז התחילה הבדיקה, וברופאה שמחה, אמרה לי דייב, הינה רואים שקית! אמרתי מגניב, ילד של אבא, כבר אוסף דברים. אמרה לי אתה רואה בתוך השקית יש חלמון? בשלב הזה נהייתי חלש ברגליים ונהיה לי כבד בראש. חשבתי לעצמי, מה זה פה? יש לי תרנגולת? מילא, יכל להיות נחמד, אבל בימים האלה של השפעת זה לא נשמע לי כל כך טוב! והיא ראתה שאני חיוור אמרה לי תרגע
אמרה לי תרגע
זה לא ציפור, זה כמו כזה שק של אוכל שיהיה לו ממה לגדול. חשבתי לעצמי, וולאה, גאון הילד הזה. עוד לא נולד, כבר יש לו תיק אוכל. לפחות את זה חסכנו, ילך לגן, יש לו תיק צמוד, אני אכין לו סנדביץ וזה כבר בילט אין נכנס בקופסא. ילד שלי מוצלח.
חפשה חפשה חפשה, אמרה לנו אני לא רואה דופק. אמרתי לעצמי, לא נורא, לדייב יש לב רחב, אין מצב לילד שלו אין לב. אמרה לי צודק, יכול להיות מוקדם מידי, תבואו שוב בשבוע הבא.
נגבנו, התלבשנו, יצאנו שמחים וטובי לב.
אחרי שלושה ימים היא מתקשרת אלי ואומרת לי דייב, נהיה משהו לא טוב, יורד לי קצת דם, ואני נלחצתי, מה זה נלחצתי, אמרתי לעצמי דם? זה בית חולים, לא עברה דקה הייתי במיון של איכילוב, באתי לרופאה אמרתי לה יורד לה דם, יורד לה דם, והיא ראתה שאני מתרגש אמרה לי אדוני תשב בצד ותרגע. ראיתי לא מתייחסים אלי ברצינות, נכנסתי לאיזה חדר, ראיתי חלוק, שמתי עלי והלכתי שוב לרופאה, הפעם שחקתי אותה COOL, ואמרתי - יורד לה דם, יורד לה דם,יורד לה דם. אמרה לי איך קוראים לך? אמרתי לה דייב, ואז תפסתי תושיה, אמרתי לה דר` דייב בשבילך (בדיוק אז עברה מישהי מאחור, כנראה מכירה אותי מלפני זה -
עברה מישהי מאחור
כנראה הכירה אותי מלפני זה - חזרה למדור, כתבה כאן יש לי חשיפה - דייב רופא. אתם לא יודעים איך הסתבכתי עם רזניק, לא יורד מהגב שלי מאז), בכל מקרה, הרופאה הזאת ראתה שיש כאן מישהו רציני, אמרה לי דר` דייב, ביננו , כרופא לרופא, בשלב הזה זה או הכל או כלום!
וואלה, עשיתי פרצוף מבין ויצאתי, אין לי מושג מה רצתה להגיד אבל נהיה לי כבד בבטן וקצת קשה לנשום וקצת לחלוחית בזוית של העין. היא התקשרה אלי, שאלה אותי מה אמרה הרופאה, אמרתי לה את יודעת איך זה, בשלב הזה זה או הכל או כלום, אמרה אהה ושמעתי שהיא כן הבינה.
עבר שבוע... הלכנו לאינפרא אדום חוזרת. הגענו לבדיקה, כולנו מלאים באופטימיות - יהיה טוב, הכל יהיה בסדר. נכנסנו לבדיקה, שוב קר, לא נעים והיא ערומית מסכנית, מתחילה בדיקה, שוב רואים שקית, שוב התיק של האוכל והפעם מדדו ראו 17 מ"מ, אמרה לנו אותו דבר כמו בשבוע שעבר, ואני חשבתי לעצמי, לא נורא, אז תהיה ילדה קטנה, 17 מ"מ, וכבר שוב נהייתי שמח, ראיתי איך אני לוקח אותה לגן, איך אני שומר לידה שלא ידרכו עליה, איך בסוף היום אני מחפש אותה שעות בארגז של החול (שקעה), איך אני לוקח אותה על הכתף וביחד מסתובבים בעיר
טוב, את ההמשך (כולל הסוף המפתיע) אתם יכולים לקרוא בעצמכם. אני חייב לסיים - משמרת בוקר מחר.