אורי סבח והסוכנויות

את הקטע הבא כתבתי לפני שבוע וחצי, אבל לא מצאתי את הזמן לשלוח אותו. ככה זה כשאתה מחובר לאינטרנט יותר מדי זמן (בעבודה), אבל לא מוצא את הזמן לקצת זמן "איכות" עם הרשת לעצמך. זו גם הסיבה לכך שלא עניתי לאימיילים / לא הרמתי טלפון לאחרונה. ועכשיו לעיקר:

ביום שני (שזה בעצם יום שני שלפני שבועיים - הערת העורך) פגשתי את ואצלב האוול. לא ממש פגשתי אותו, ראיתי אותו חולף על פני. אבל לא יכול להיות שפגשתי אותו במקרה. לא סתם פוגש אדם מנהיג לבוש לבן שהנהיג מהפיכה לבנה, כשהוא משקיף דרך משקפי השמש שלו על נמל חיפה, נהנה מהשמש. הוא נראה כמו סולן של להקת ג'ז מפראג, והשתלב היטב בדשא של מלון דן כרמל.

ליד הבריכה ישב מנהיג גולה של ארגון אופוזיציה איראני, עם שני שומרי ראשו. ככה טען סם, מנהל האירועים של בית המלון, שהצביע מרחוק על הבחור השחום והוסיף שהוא כנראה לא יאריך לחיות עוד הרבה זמן, מכיוון שהמודיעין האיראני בעקבותיו. מאיפה הוא יודע, סם, שהאיראני הזה לא יאריך ימים? ומאיפה הוא יודע שזה מנהיג האופוזיציה האיראנית? ואיזה מין שם זה סם? ולמה הוא כ"כ נחמד אלינו, מציע קפה, מראה את הבריכה, משוויץ בנוף? מה הוא מנסה להסתיר? האם הוועידה של נאמני אוניברסיטת חיפה שנערכת במלון באותו הזמן היא כינוס אקדמאי או רק כיסוי למפגש של סוכנים כפולים בדימוס, בונים חופשיים ובהאים עשירים?

אחר כך, ברכבת בדרך לעבודה, הבנתי שבאמת לא סתם פגשתי את וצלאב האוול, דווקא אחרי שהסתובבתי שבועיים בים המלח במחיצתו של אליש הצ'כי. הכל קשור! והבחור האיראני הזה אולי לא היה מנהיג גולה של ארגון אופוזיציה איראני, אלא סוכן של המודיעין האיראני, שמנסה ליצור קשר עם דיסידנטים ישראלים ולברר פרטים על תוכנית ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין בנתאנז. בסופו של דבר זה יכול להיות הגיוני, לא? האח הגדול (או בן הדוד המזוקן) בטח קורא את הבלוג שלי, והצליח לפענח את הרמזים שאני מפזר בו. עכשיו הם רוצים ליצור קשר ולעבוד על בסיס הדדי.

כשמשחררים קצת את ה"בלמים" של המחשבות שרצות לנו חופשי בראש, יש כל כך הרבה אפשרויות שנפתחות. כל אחת מהן מסעירה יותר מהשנייה, לכל אחת מהן אפשר להתמסר לשנייה, ואחר כך להמשיך ולשלוף עוד רעיונות מטורפים מהראש. הלכתי לי ברחובות דרום תל אביביים, והרגשתי את ההתרגשות הזו בקצות האצבעות, בדפיקות הלב, במחשבות האלה שרצות בראש, שולטות בך במקום שאתה שולט בהן. ברגע אחד אתה עבד שלהן, וברגע הבא אתה מנסה לביית אותן. להעלות אותן על הכתב, למלא בהן את הפנקסים, להקיא אותן על מסך המחשב הנייד בצורת עוד קובץ עם עוד רעיונות לסיפור / ספר / סרט (ג'יימס-בונד-ברישיקש סטייל, כולל חיבור תת-קרקעי למנהרת הזמן של דאג וטוני).

ואולי הכל קשור למה שאלכס אמר. בפגישות בכפר איזון ובקבוצה בתל אביב הוא אמר ששנתיים אחרי הפסיכוזה אסור להתחתן. מין כלל אצבע כזה: המוח שלך נשרט עמוק, אז תן לו לנוח, אל תעלה אותו על רכבת הרים של רגשות.

כן, לא סתם הלכנו לדן כרמל ונפגשנו עם מנהל האירועים סם. חוץ מהמיקרופילמים שהייתי צריך להעביר לו כדי שימסור אותם לאיראני, רצינו לברר את האפשרות לעשות חתונה במלון. האמת שלא באמת רצינו לברר את האפשרות לעשות חתונה בבית מלון. חברה של מורן אמרה שיש להם כר דשא מקסים, עם נוף לים, ושהאוכל שלהם אוכל מצוין (מורן מכירה הרי את המטבח והקונדיטוריה מבפנים). אז אמרנו "יאללה, נלך לבדוק". חוץ מזה, ממילא הייתי אמור להיפגש עם האיראני ולקבל ממנו את ההקלטות הסודיות מהדיונים של מועצת משמרות המהפיכה.

כנראה שמה שרציתי לכתוב בעצם זה שאנחנו מתחתנים!!!

(פרטים בהמשך)