אורי סבח והסוכנויות

כן, כן חברים. עזבתי אותכם רק לשבועות מספר והנה אני שב עם ריחות המלחמה ומראות הקרבות.

אם כבר מלחמה, אז מותר לי לנוח קצת אחרי ערב הקרב הקשה שעבר עלי, והדיווח מהשטח, שהבאתי הישר לדף הבית של אתר "הארץ".

הכל התחיל כשהתקשרתי למערכת, לברר לגבי המשמרות של שבוע הבא. כמה שניות לפני שענו לי שמעתי "בום" עמום במקצת, ובתור ירושלמי לשעבר, למוד פיגועים ופיצוצים, "הרחתי" באוויר את אבק השריפה (כמו שאמר מישהו ב"אפוקליפסה עכשיו"). אמרתי לאנשים שם שאני לא רוצה לזרוע פאניקה, אבל נשמע לי שהיתה נפילת קטיושה בחיפה ושיבדקו. 5 דקות אח"כ הם כבר בדקו וביקשו ממני לקפוץ לאזור הנפילה (סטלה מאריס) ולדווח על מה שקורה, כי הכתב החיפאי שלנו היה בצפון הרחוק עוד יותר.

כמובן שקפצתי מיד בחזרה לתפקיד העיתונאי, עם הפנקס והעט, והפעם גם המצלמה. מורן היתה הנהגת ומיהרנו בדרך לסטלה מאריס. הרקטה נחתה ממש בקצה של הכרמל, ליד המנזר הכרמליטי, ואת פרטי הדיווח אתם יכולים לקרוא בכתבה הנ"ל, ואפילו להציץ בבדל התמונה שהצלחתי להעביר לידיעה החדשותית בנושא (התמונה שלי כבר לא שם, כי החדשות מתחדשות כל הזמן).

שרידי הרקטה, ומסביבם עדת צלמים. זה הצילום הכי מעניין שהצלחתי להוציא מקופסת השימורים המעופפת הזו

הסיפור המעניין מבחינתי האישית היה שהרקטה נחתה ממש קרוב לבית הספר התיכון שבו למדתי. יותר נכון למבנה חטיבת הביניים, שנמצא ממש ממול למנזר הכרמליטי. פעם, לפני הרבה שנים, כמעט באותו מקום, רק מסביב לעיקול, התהפכתי עם המכונית בערב גשום, וסיימתי תלוי בין הכביש למדרון, כשהמכונית נשענת על השיחים שהיו שם. הנזיר הכרמליטי שראה את המכונית בבוקר אמר ש"אליהו הנביא שומר על כל האנשים" שעוברים שם. גם היום פגשתי איזה נזיר או שניים שהיו טיפה מודאגים, אבל לא יותר מדי.

ועדיין, מוזר לחשוב שיש מלחמה בחוץ, ושנהרגו היום שני בני אדם מקטיושות (בצד הישראלי) ועוד כמה עשרות לבנונים. קשה להחליט מה כדאי לעשות, ומה צריך לעשות, ומי צודק ומי טועה. האינסטינקט הראשוני שלי היה "לכסח להם את הצורה". הוא עדיין קיים, ואני חושב שצריך "לכסח להם את הצורה", למרות שלא ברור לי מה ייצא מזה. כאמור, הריח של הנפאלם בבוקר... באמת היה ריח של אבקת שריפה היום בסטלה מאריס.

נותר רק לקוות שהמלחמה המטורפת הזו תיגמר בקרוב, למרות שבינתיים זה לא נראה כך. ובעיקר שהכל יירגע עד ה-8/8, שהוא גם ערב ט"ו באב, מועד החתונה שלנו.

עד אז - חלומות פז (במרחבים המוגנים).