אין הרבה מה לומר, אני חושב. אולי רק שבאופן מפתיע קצת, יותר "כיף" לעבוד בחזית (לדווח מחיפה), מאשר לעבוד בעורף (לערוך את האתר בתל-אביב). כשאתה במקום ההתרחשות עצמו, יש פחות חוסר ודאות, פחות חוסר אונים. כשאתה נאלץ להיות תלוי בדיווחים של אנשים אחרים (בטלפון, בטלוויזיה) ההרגשה רעה יותר.
אתמול הייתי במשמרת בוקר כשחיפה ספגה מטר טילים. האינסטינקט המיידי היה לעזוב הכל, להתקשר לכולם (מורן, הורים, האחיות שלי), לוודא שהכל בסדר. אחרי שדיברתי עם מי שיכולתי, ממש לא התחשק לי להמשיך לעבוד. המשמרת נגמרה לבסוף, ואני חזרתי לחיפה.
האמת די שקט פה, אין פקקים, אין רעש. בימים רגילים משפצים את הדירה שבקומה העליונה. מורן אמרה שגם אתמול המשיכו לעבוד שם בין האזעקות, ותוך כדי האזעקות. היום שקט שם. זה בערך היתרון היחיד שאני מוצא למצב הביטחוני.
היום אנחנו אורזים תיקים לכמה ימים, אני עושה משמרת אחה"צ, ואחריה נחליט אם לחזור לצפון או להישאר יומיים-שלושה במרכז. אין לי חשק לעבור לחיי פליטות. אבל גם אין לי חשק להיתקע בחיפה בלי יכולת לצאת מהבית. נראה מה יהיה (כנראה שיהיה רע).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: