אורי סבח והסוכנויות

אומרים שלא טוב היות האדם לבדו. אבל גם יותר מדי ביחד זה לא בריא, חברים.

אחרי ששיחקתי יומיים בתפקיד פליט אצל הדודים שלי במושב, כשלצידי בקאסט היו ההורים שלי בתפקיד עצמם, אני מוכרח לומר שאין מצב שאני עוזב את חיפה בשבוע הבא. מדברים על עמידותו של העורף, על מלחמת עורף, על חוסנו של העורף. בתור נציג מהחזית החיפאית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על העורף. לא משנה כמה נחמדים המארחים שלך (והם נחמדים) – אין כמו בבית. סוף השבוע האחרון, שבו חזרנו לחיפה לנוח קצת, היה התקופה הכי שפויה שהיתה לי בשבועיים האחרונים.

אל תבינו אותי לא נכון - נחמד לקבל טלפונים מזמינים מחברים ומבני משפחה, אבל המקום הכי טוב להיות בו זה בבית, גם כשנופלים שם מטחי טילים ונשמעות אזעקות. חוץ מזה, יש לי את התירוץ הגיאוגרפי-באליסטי: אנחנו גרים במורד הדרום-מערבי של הכרמל, כך שהטילים לא מגיעים לשם. לפחות לא הגיעו עדיין.

 עוד מעט אפשר יהיה לציין שבועיים למלחמה. יש משהו פסיכוטי במצב, ולא רק בעצם העובדה שכל יום נוחתים כמה מטחי טילים על חיפה. אחד הדברים המפחידים בפסיכוזה הוא ההכרה שמחלחלת לתודעה שלך בכל פעם שאתה הולך לישון, שכשתקום המצב יהיה גרוע יותר. גם המלחמה הזו, כמו כל מלחמה בעצם, הולכת לכיוונים לא טובים.

מוזר קצת לדבר על חוויית פליטות בזמן שיש לי מכונית משלי, מחשב נייד, בגדים להחלפה, טלפון סלולרי, מקום עבודה שממשיך לתפקד (אולי אפילו משגשג בזכות החדשות שמתעדכנות כל יום וכל היום, אבל בעצם מספרות את אותו הסיפור. כל יום צריך לעדכן את ידיעת הרקטות במספרי נפילות ונפגעים, צריך לעדכן את מספר ההרוגים בלבנון, צריך להגיש לצנזורה את ידיעת הרוגי צה"ל התורנית. נראה לי שדף הבית של "הארץ" נשאר אותו הדף בשבועיים האחרונים).

מצד שני, זו מהות הפליטות, לא? לארוז את כל החיים שלך במזוודה הניידת. אני צריך באמת לגבות את הקבצים במחשב הישן שנשאר בבית בחיפה.