אורי סבח והסוכנויות

נוסע על כביש החוף צפונה, בסוף של עוד שבוע משוגע. כשנכנסתי לאוטו באחיטוב, המושב של הדודים שלי, שבו משתכנים ההורים שלי ואחיותי בשבועות האחרונים, החלטתי לכבות את הרדיו. חוסר האונים מתקיף מכל הכיוונים, אז לפחות אני אחליט מתי להכניס את המלחמה אלי הביתה, לתוך הראש.

מהטייפ בוקע שיר של ניק דרייק, מקלטת שמורן השאירה באוטו. לא יודע למה, אבל התחלתי לבכות. הירח הוורוד הולך לבלוע את כולנו, ובינתיים כאן, על הכדור הכחול, בני האדם ממשיכים להתרוצץ כמו נמלים. כל כך הרבה מלים בקעו בשבועות האחרונים מהרדיו, כל כך הרבה כותרות שצריך לערוך בעיתון. להכניס קישורים ל"נרות" על ההרוגים, לקרוא את הידיעות על המשך המלחמה.

כשהגעתי לחיפה נכנסתי לקניון. כל החנויות סגורות, חוץ מהרשתות הגדולות, שגם הסניפים שלהן ריקים מלקוחות. המראה ממש מייאש, במיוחד כשמגיעים מהדרום. מחדרה דרומה החיים ממשיכים כאילו כרגיל, העסקים בתל אביב לא מרגישים כלום. אולי צריך איזה זילזל אחד שירעיד קצת את האדמה באזור הירקון כדי שב"תקשורת" וב"ממשלה" יבינו שהעורף לא כל כך חזק. בחיפה כבר לא נשאר עורף. את האופטומטריסט שאני מחפש כבר שבוע וחצי כדי שיתקן את המשקפיים שנשברו אי אפשר להשיג. הצורף שרצינו להזמין אצלו את הטבעות נעלם. בסוף החלטתי לקנות כבל פשוט, שיחבר בין הדיסקמן הישן שלי לבין הרדיו באוטו, כדי לא להמשיך ולהיות שבוי לחדשות בכל פעם שאני נוסע לתל אביב ובחזרה.

אני זוכר שבפעם הראשונה שהייתי בהודו, האינתיפאדה השנייה היתה בעיצומה. ואחד האימיילים ששלחתי משם (לא הצלחתי למצוא עותק שלו, אחרי כל מעברי החשבונות והמחשבים מאז) היה המלצות לקוראים שיושבו בירושלים ומסביבם נשמעו הדי הפיצוצים. זה הלך בערך ככה:

1) כבו את הרדיו, הטלוויזיה, התנתקו מהאינטרנט.

2) סגרו את התריסים.

3) הדליקו את המערכת / הקומפקט דיסק שלכם.

4) שימו את Abbey Road ופשוט תקשיבו למוסיקה.

אני חושב שזה אמור לעבוד גם עם כל דיסק אחר. נראה לי שאני הולך לנסות את זה הערב.