אורי סבח והסוכנויות

את הדברים הבאים רציתי לכתוב כתגובה לדיונים בלחץ חברתי בנושא הפרסום הסמוי בבלוגים. התגובה התארכה לה מדי, אז החלטתי לכתוב אותה כאן, מה גם שהיא קשורה לדברים שרציתי לכתוב בנושא, אחרי שקראתי את מה שדרור פויר כתב על תנאי ההעסקה של עובדים בישראל. פויר טען שההתעלמות מהפרות של חוקי העבודה היא הבעיה, כלומר שהפסקנו להזדעזע מהיחס שאנחנו מקבלים בתור שכירים. חשבתי לכתוב מה אני חושב על היחס שאני מקבל בתור שכיר, אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. בינתיים רציתי להגיד משהו בנוגע לאתיקה ולעיתונות.

חשבתי מה מפריע לי בדיון על בלוגים ואתיקה. גם אני לא אוהב פרסום סמוי, אפילו חושב שהוא לא ראוי ושצריך להילחם בו. אז מה הבעיה?

אולי הבעיה היא בניסיון לקשור בין הנעשה בעולם הבלוגים לנעשה בעולם העיתונות. כמו שאילנות גבוהים ממני כתבו – הפרסום הסמוי נמצא בכל מקום, גם בעיתונות. אנשי "לחץ חברתי" מבקשים שהבלוגים יאמצו אתיקה עיתונאית. מול הטענה כי "אין דבר כזה אתיקה עיתונאית", הם אומרים – אז צריך לגבש אותה, נילחם בפרסום הסמוי גם בבלוגים וגם בעיתונות.

ואני אומר – בואו נתחיל באמת בעיתונות. אבל לפני שנגיע לנושאים של אתיקה, מה שנקרא עניינים של "טעם וריח", בואו נתחיל מדרישות המינימום, כלומר הציות לחוק.

לטענתי, במקום שבו אי ציות לחוק הוא נורמה, לא יכולה לצמוח באמת אתיקה עיתונאית. ואם אין אתיקה בסיסית בעיתון בין מעסיק (מו"ל) לעובד (עיתונאי), איך אפשר בכלל לדרוש אתיקה בסיסית מהעיתונאי עצמו?

אני חושב שבמקום שבו העיתונות נכשלה יכולים דווקא הבלוגים להצליח. העיתונות והעוסקים בעיתונות נכשלו בשמירה על הכבוד העצמי של העובדים בעיתונות עצמה. הכבוד העצמי הזה הוא דרישה הכרחית כדי להמשיך ולדרוש כבוד ואתיקה בתכנים שכותבים אותם עיתונאים.

שאלה לי אליך, ידידי ועמיתי יואב: כשאתה עורך כתבות של רותי סיני, האם אתה מוסיף "גילוי נאות" – רותי סיני עובדת אצל מעסיק הפוגע בזכויות העובדים שלו?

אני בטוח שע. שוקן מגובה בחוות דעת משפטיות על כל צעד שהוא עושה, ובכל זאת, תנאי ההעסקה של רבים מעובדיו אינם ראויים, אם לא לומר לא חוקיים. דוגמא? בבקשה.

הכותבים בעיתון "כלבו", שכמדומני 50% ממניותיו שייכות לרשת שוקן, מועסקים בחודשים הראשונים לעבודתם בתור "פרילאנסרים". כלומר, הם לא נחשבים לעובדים, לא מקבלים תנאים סוציאליים, בדרך כלל הם אינם מקבלים אפילו משכורת מינימום.

כעבור תקופה מסוימת (חודשים, לעתים שנים), הם "עולים על חוזה". למה הכוונה? הם ממשיכים לעבוד בהיקף משרה זהה, מספר זהה של שעות עבודה, בתנאים זהים, אבל "פתאום" הם זכאים להיחשב עובדים, לקבל משכורת (זעומה אמנם, אבל מהצד החוקי של רף המינימום).

אני לא עורך דין, אבל עד כמה שאני מבין מדובר בנוהל המנוגד לחוק. אני בטוח שנסכים שהוא לא "אתי".

יש כמובן עוד דוגמאות רבות, אבל כאמור, לא בזה אנחנו עוסקים עכשיו.

מה אני רוצה בעצם לומר, ואיך כל זה קשור לפרסומת לשמפו בבלוגים?

עולם הבלוגים הוא חופשי יותר, וולונטרי יותר, מגוון יותר מהעיתונות הכתובה או המשודרת. כותבי הבלוגים יכולים לכתוב מתי שהם רוצים, על מה שהם רוצים. נכון, יש סכנה גדולה שהרוח ה"דמוקרטית" הזו תעיף את הבלוגים לכיוון ה"כוכב נולד" ובחירות ה-SMS, אבל היי, זה מה שקורה כבר היום, תחת הפיקוח של אותה עיתונות שבשמה אתם נחרדים כל כך.

בעיתונות לא מספרים לי כל רגע מה קורה מאחורי הקלעים. אני לא יודע מהי המשכורת של הכתב, מי הבעלים של העיתון המתחרה, ולמה על השער של דה מרקר מרוחות השערוריות של פישמן. בעולם הבלוגים, דבר כזה לא היה קורה. לפחות בקרב הבלוגרים הכל, או כמעט הכל, יוצא מיד לחלל הפתוח.

אתה יודע מה היתה התגובה של העיתונאים שלהם סיפרתי כי הם לא מקבלים את המגיע להם במקום העבודה שלהם? הרמת כתף בתוספת "מה אני יכול לעשות נגד המנגנון הגדול הזה"? אם עיתונאים הפסיקו להילחם על הזכויות הבסיסיות שלהם עצמם, איך אתה מצפה שייאבקו על זכויות של אנשים אחרים? אולי באמת עדיף להיות בלוגר, בלי מחויבות לדוד עשיר שישלם לך משכורת בסוף החודש, כדי להיות חופשי לכתוב באמת על הכל. גם על שמפו שקיבלת במתנה.

בברכת "עיתונאי כל העולם התאחדו",

א'