לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

אורי סבח והסוכנויות


עורך טקסטים ביום, מלהג על תיזות לא גמורות בלילה

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2006

קוצים א' (או מלכים ז')


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון

המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.

מבליט את הכתף הימנית

מוציא את הלשון.

 

כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.

כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.

היה לי יום אפור אם לא שחור

אני מול המרקע

 

נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות

ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.

אני בכורסתי אמשיך לרבוץ

לי אין מה לעשות.

 

דויד גרוסמן דיבר אתמול בעצרת לזכר רבין על המנהיגות החלולה, והמלך שאיננו. עבדכם הנאמן בשירות "הארץ" הצליח לתמלל את כל הנאום (1764 מלים!), ולהעלות אותו לאתר כשעה לאחר סיומו. זה היה סוף שבוע שבו נהרגו 27 פלשתינאים ברצועה. כמו שאמר מאיר אריאל:

 

האלה שיורים שם ברחוב - האם זה אמיתי?

האלה שיורים שם ברחוב - האם זה אמיתי?

האם זה קטע חדשות רטוב -

או סרט איכותי?

 

החיים האמיתיים מתערבבים עם הסרטים של דובר צה"ל, דם מתערבב עם דם. פצועים, הרוגים, שבויים, חטופים. ולי אין מה לעשות. זו התחושה. חוסר האונים מול האסונות שנפרשים על המסך. חוסר האונים מול השר החדש לאיומים אסטרטגיים שממשיך להפיץ את תורתו הגזענית לכל עבר.

 

יום אחד אחרי הנאום של גרוסמן, מה נשאר ממנו? כמה אנשים הקשיבו אתמול לדברים הפשוטים שאמר והרגישו שמשהו השתנה? שמשהו יכול להשתנות?

 

גרוסמן שאל איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה, התחדשות וחיות כמו העם שלנו, עם שידע לקומם עצמו מהאפר פעם אחר פעם, מוצא את עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח צבאי גדול כל כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שבו הוא שוב קורבן, אבל הפעם בעיקר קורבן של עצמו, של חרדותיו, של חוסר הראות שלו?

 

אני חושב שהתשובה טמונה בפסיכופתולוגיה היהודית. מאז עקידת יצחק ועד לימי המחבלים המתאבדים היהודים נדונו להיות קורבנות. במקום להאשים את האלוהים שלהם, שמקריב אותם בכל דור ודור מחדש למן הרשע התורן, הם מאשימים את שליחיו - את הבבלים, את הכשדים, את הערבים, את האגגים. במקום לבוא בטענות להיסטוריה שערך להם האל, הם מבקשים להתנקם במשכתבים הקטנים. באותו פרק שבו מבקש מחבר תהלים לזכור את ירושלים (אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי) הוא מאחל לבת בבל השדודה: אשרי שישלם לך את גמולך, שגמלת לנו. אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע. בקיצור חברים, זו מהות העם היהודי היום: לזכור את הסבל, החורבן והמוות, ולעשות את המוות לאויבינו הרשעים. תקווה? נחמה? לא בדור הזה. אנחנו מחכים לשיהאב 3, ויש לנו כבר שר מיוחד לענייני איומים. הוא חזק באיומים.

 

נכתב על ידי , 5/11/2006 17:55   בקטגוריות מאיר אריאל, על הדרך  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בן: 50

תמונה




25,269
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לס. אורי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ס. אורי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)