| 1/2007
חוק שימור החומר (או: סיור לבית הדפוס)
פייר? אני די מאוכזב.
ביום חמישי בלילה השתתפתי בסיור לבית הדפוס של "הארץ". הייתי נציג יחיד של מערכת האינטרנט, והאמת שהצטרפתי רק כי ביקשו ממני יפה - היו דרושים מתנדבים להשלמת המקומות באוטובוס. כך קרה שאחרי משמרת של 8 שעות עליתי עם עוד שלושה עורכי מהדורת הנייר על מונית לתל יצחק (מזרחית לאיקאה, לאלו שלא מתמצאים במישור החוף), שם הצטרפנו לעורכי נייר נוספים כדי לראות איך ניירות לבנים הופכים להיות ניירות מקושקשים (בארבעה צבעים - שחור, אדום, כחול וצהוב).
הביקור היה נחמד, העניין העיקרי שמצאתי היה בכמות העצומה של חומר שנשפך שם. טונות הנייר המאוחסנות במחסן, מהירות מכונות הדפוס, כמויות הדיו, הערימות הגדולות של עיתונים שיוצאות בקצה פס הייצור, האנשים / נמלים שעובדים באמצע הלילה בלהכניס את חלק ב' לתוך חלק א'. בסוף כל לילה, ערימות המלים שנערכות על המחשב, שנמחקות ונכתבות מחדש, כל הרעיונות וההסברים, סימני הדפוס, התמונות - כולם הופכים לטונות של נייר. כן, בכל יום מודפסים עשרות טונות של עיתוני "הארץ"! ואני חשבתי: "למה אנשים לא מוותרים על החומר הזה וקוראים את הכל באינטרנט?"
אני יודע, הרבה יותר נחמד לקרוא ספר מודפס על נייר ולא על מסך המחשב, ומחשב אי אפשר לקחת לשירותים, והאתר נופל כל הזמן, והוא עולה תמיד בתור "סינית", ויש עוד כל מיני תירוצים, טובים יותר, טובים פחות.
בסוף השבוע ניסיתי להשתלט על ערימות הטקסטים בסלון - עיתון סוף השבוע, "ארץ אחרת", "העין השביעית", Time Out תל אביב, אימיילים, בלוגים לקרוא. בעצם גם כל הסרטים שאני מוריד באימיול הם סוג של טקסט, לא? ומה עם כל השטויות שאני אוגר בראש וצריך למצוא את הרגע הנוח כדי "לרוקן" אותן בבלוג הזה? גם זה סוג של מִחזוּר.
בהודו, מזמן, ב"גלגול קודם", הייתי באמצע פרויקט של גיבוי כל החומרים החשובים שלי ברשת האינטרנט. יש להם מקום כזה, באתר של יאהו, שם אפשר לשמור מזוודה של קבצים. מה יותר טוב מזה מאשר להיסחב עם ניירות, ופנקסים, ורשימות? ככה כל מה שאתה צריך זה שם משתמש, קוד סודי (סוד קודי), ויש לך ערימות של בתים (בייטים) רק שלך. זה היה בעידן אחר, לפני הימים שבהם לכל זאטוט היתה תיבת ג'ימייל עם 3 ג'יגה. זה היה גם לפני שעליתי על המזימה של יאהו להשתלט על העולם "מלמטה", דרך המחילות של השרתים שלהם, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. עכשיו אני מבין שגם הסודות הקודיים האלה הם חומר מסוכן, כמו כל חומר, כשאתה נהפך להיות תלוי בו.
מה אני מנסה לומר? שלא צריך לקרוא עיתונים? אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה. שאדם צריך להיות חופשי ומשוחרר כדי לחיות פשוט ומאושר? אולי. אלא אם אושר זה סוג של סרוטונין.
לא יודע, אין מסקנה. מסקנה היא תוצאה של היקש לוגי שמניח שלנתונים צריכות להיות מסקנות. אבל פתאום בא לי לגבות את הפנקסים ההודיים האלה, לפני שייעלמו. הנה עוד משימה לרשימות שם בצד.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: