אורי סבח והסוכנויות

בסיור של עורכים מעיתון "הארץ" בחברון הגדירה אורית סטרוק, מ"ארגון זכויות האדם ביש"ע" את שטח היישוב היהודי בעיר כ"שומה". היא התכוונה שליהודים יש גישה רק ל-3% משטח העיר, בעוד של"אויב הערבי" נותרו שאר 97 האחוזים (במפה משמאל ישראל שולטת בירוק, הרשות הפלשתינית בחום-כתום; לישראלים אין גישה לכל השטח הירוק).
בדפים שהיא חילקה לנו לא הוכחשה העובדה שבעיר גרים רק מאות יהודים לעומת מאות אלפי ערבים.

מה שסטרוק רצתה לומר זה: "אתם השמאלנים מסתכלים על מה שקורה פה, ב-H2, ביישוב היהודי, ועושים Zoom על מה שקורה כאן, בעוד שהיהודים לא יכולים להסתובב באופן חופשי בעיר האבות. זה כמו לדבר על נערה יפה דרך טלסקופ ולראות רק את השומה שעל הלחי שלה".

אני חשבתי שאם היישוב היהודי הוא שומה בחברון, מה נגיד על ישראל? הרי בעצם הקיום הציוני בלב מאות מיליוני ערבים הוא פרונקל ענק, טריז בין מצרים, חצי האי ערב וסוריה.

מעכשיו - אל תאמרו עוד "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אלא "חצ'קון על הפרצוף הלא מגולח של הלוואנט".

היה סיור די מייאש. לא בגלל הביצים שזרקו ילדי המתנחלים (לא עלינו, יותר על המדריך של הסיור, יהודה מ"שוברים שתיקה"), אלא בגלל שאין סיכוי שהסכסוך בחברון ייפתר. אולי זה גם הסיפור של הפרונקל הישראלי. אי אפשר איתו באמצע הפרצוף, אבל אף אחד מאתנו לא רוצה לפוצץ אותו, נכון?


טוב, אז לסיום הפוסט (ניצחתי את הלוחצים החברתיים ואת בני ציפר, הקולגות לסיור, אני ראשון!), ציטוט מ"איפה טעינו", מלים של זאב טנא משנות השבעים, הביצוע במקור של אושיק לוי. טנא הוסיף בית בשנת 2002:

פרצנו צפונה וקדמה עד ים
אבל בדרך שכחנו שיש פה עוד עם
וגם הוא כמונו ממש
רוצה לטעום חלב וגם דבש

שם טעינו שם עשינו רע
שם אולי נמצא את התשובה

עדכון: מתברר שבזמן ששוטטנו ברחובות חברון, החליטה גם ילדה בת 3 לחצות מהצד הישראלי לפלסטיני ולשחק עם כמה ילדים מבני הישמעאלים. הסוף של הסיור שלה היה טוב: שוטרים פלסטינים מצאו אותה והחזירו אותה להורים שלה. טוב יחסית כי עכשיו היא תצטרך להמשיך ולחיות בשכונת "אברהם אבינו" בין החורבות של הבתים הפלסטיניים מסביב, ברחובות השוממים של המזרח הפרוע. אבל גם סיפור על ילדה שחזרה הביתה זה משהו לכתוב עליו בעיתון.