| 3/2007
סיור במסדרונות הכיבוש
ביום רביעי הצטרפתי לסיור של אנשי "הארץ" ברמאללה, במשרדי העיתונים הפלסטיניים אל-חיאת אלג'דידה (الحيات الجديدة) ואל-איאם (الايام). שמעתי על הסיור במקרה, ובדיעבד כנראה שלא הייתי אמור להצטרף אליו מלכתחילה, מכיוון שצבא הכיבוש סירב לאפשר לי להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית. הסיבה לסירוב היתה שרירותית למדי - אין ברשותי תעודת עיתונאי מעודכנת של לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). אני לא יודע אם הסיבה לסירוב של אלוף פיקוד המרכז היא הדאגה היתרה לביטחוני בגלל שאני לא עיתונאי (אם מישהו עלול להיפגע, לפחות שיהיה עיתונאי שמאלני של "הארץ"), או פשוט סיבה ביורוקרטית טפשית (טופס 234/ז של פיקוד מרכז אומר שצריך אישור של סמ"ר איקס ממחלקת דוברות, וסמ"ר איקס חייב למלא בטופס מספר תעודת עיתונאי בתוקף). אבל למה לנסות לחפש היגיון בהתנהלות של צבא כיבוש?
בכל מקרה, ירדתי מהמיניבוס בירושלים עם הדס, שגם לה אין תעודה מתאימה, והלכנו לסייר בכנסת ישראל, בהדרכתו של צבי זרחיה, הכתב המסור של הארץ-The Marker. במקום להיפגש עם עיתונאים ואנשי שלטון פלסטיניים, התרשמתי לכמה שעות ממפגשים מזדמנים עם עיתונאים ואנשי שלטון ישראליים.
אז הנה כמה מסקנות מהביקור:
- קודם כל - מליאת הכנסת נראית הרבה יותר קטנה במציאות מאשר בטלוויזיה. נשאלת השאלה איזה גודל קובע - של המציאות או של הטלוויזיה?
- מפגש פנים אל פנים עם אנשים הוא נעים יותר משיחה בטלפון, כמו ששיחה בטלפון עדיפה על שיחה / צ'ט באינטרנט. את זרחיה וגדעון אלון, כתב "הארץ" בכנסת (עד סוף מארס), אני מטריד מדי פעם בטלפון בבקשות לקבל חומר מהכנסת. לחץ הזמנים (שלי ושלהם) גורם לשיחות להיות בדרך כלל תמציתיות עד לאקוניות. כשפוגשים את האנשים שמאחורי הקול בטלפון, לוחצים להם את היד ומדברים איתם כמה משפטים "כמו בני אדם", פתאום מגלים (הפתעה!) שיש יותר מאשר קול נזעף בצד השני.
- הרבה דברים חשובים קורים בכנסת, למרות שלא על כולם מדווחים. כך, ביום אחד, הספקתי לראות הדחה של יו"ר ועדת הכספים, אישור להקמת אקדמיה ללשון הערבית, אישור בקריאה ראשונה של חוק להארכת חופשת לידה, וגם פרידה מכתב בכיר בכנסת.
- אבל נראה שהמסקנה העיקרית היא שאנשים מקבלים "פידבק חיובי" בעיקר כשנפרדים מהם. כך, כל חברי ועדת הכספים ציינו עד כמה היו"ר המודח של הוועדה, ח"כ יעקב ליצמן, היה יו"ר מקצועי, וכמה חבל להיפרד ממנו. וכך, כל חברי הכנסת והכתבים שנפרדו מגדעון אלון ציינו את הרצינות, העומק והמקצועיות שלו.
זו היתה מעין "מסיבת עיתונאים" מאולתרת לכבודו של גדעון אלון, בחדר של ועדת חוק, חוקה ומשפט, שאליה הוזמנו גם חברי כנסת. אפשר היה לראות שגם כשאין מצלמות בחדר, חברי וחברות הכנסת אוהבים להיות בצד אחד של המיקרופון, לשבת בראש השולחן, לזכות ב"זמן שידור", בעוד שהעיתונאים מסתדרים בדרך כלל טוב יותר בתפקיד המקשיבים.
- גדעון אלון היה שדר ספורט ב"שירים ושערים" (זהבה גלאון חשפה את העובדה הזו. אני לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי זה סקופ רציני ביותר).
זהו, אין הרבה מסקנות. הכנסת היא בעצם מקום ככל המקומות. כמו כל מקום, יש הרבה עבודה שחורה, ופועלים חרוצים יותר וחרוצים פחות במסדרונות, ויש חדר אוכל עם מנה עיקרית ושתי תוספות, ויש שומרים בכניסה, ויש רעש של עבודות בנייה, ויש אחווה מוזרה קצת אבל הגיונית בעצם בין יריבים פוליטיים, וקולגות למקצוע (העיתונות, למשל).
על מה שקורה מעבר למחסום אני אצטרך כנראה ללמוד בהזדמנות אחרת.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: