| 9/2007
 איך הצטרפתי לקרקס ויצאתי לחופשה (פרק שני ובו יסופר על בדידות, מדבר, כיבוש, וקרקס מהפכני נודד)
(הפרק הראשון - בחודש שעבר)
הפרק השני (והאחרון לעת עתה) של עלילותי בקרקס משודר מהמקום הנמוך בעולם – ים המלח. הגעתי לכאן ביום רביעי, וכבר כעבור פחות מ-24 שעות אפשר היה להרגיש בהשפעות החיוביות של ההתנתקות מלחצי העבודה, העיר, מטלות היום-יום. אני מתגעגע מאוד לאמיתי, לחיוך שלו, לגרפעסים שלו, וגם לבכי שלו כשהוא רעב, אבל בעוד כמה ימים הוא יגיע לבקר עם מורן. בינתיים אפשר להנות משמש, המלח והמדבר, ולדבר אתם בטלפון.
אחרי שעוברים את ירושלים ומתחילים לרדת לכיוון ים המלח (קצת אחרי הסיבוב של מעלה אדומים) מגיח הנוף של המדבר. אני אוהב את הריק שלו, הוא לא "מציק" בעיניים עם שפע של פרטים. הוא פשוט. בכל פעם שאני נוסע לים המלח, הוא נראה לי ריק יותר מהפעם הקודמת.
המוכר בקיוסק ליד מכללת אבנת, סמוך למחסום על המעבר מהשטחים לישראל, אמר שמדי פעם טוב היות האדם לבדו, אבל צריך להיזהר, כי לא מומלץ להגזים עם הבדידות. היה לו חיוך טוב, ופנים צרובות מהשמש. הוא פלסטיני שגר ליד חברון, ומפעיל את הקיוסק שלא שייך לו. לא שאלתי למי הוא שייך, ואיך קוראים לו. במקום זה גלגלנו שיחה קצרה על כוס אייס קפה מרענן (אני) וסיגריה (הוא) בנושאי מזג האוויר, ירידת מפלס הים, התחממות כדור הארץ, התיירות מצרפת וכמובן - פוליטיקה.
המחסום שליד הקיוסק היה ריק, אבל בדרך מירושלים מזרחה עברתי לפחות שלושה מחסומים אחרים שהיו מאוישים. אמרתי לו שבכל שנה שאני מגיע לים המלח נוסף מחסום חדש, והוא חייך והסביר שלאחרונה יש מחסום חדש של מג"ב ליד יריחו, שמונע מעבר מפלסטינים שלא מחזיקים באישור "התנחלויות". מה זה אישור התנחלויות? זה אישור שמאשר שהמחזיק בו רשאי לעבוד בהתנחלויות. הוא אמר שהוא בר מזל, כי יש לו אישור בזכות העבודה בקיוסק, אבל אנשים אחרים מרחבי הגדה המערבית שרוצים לבקר "סתם" בים המלח כבר לא יכולים לעשות את זה. קראתי על כך בעיתון לפני זמן מה, אבל רק אחרי נסיעה בכבישים משופצים ורחבים (וקצת ריקים) ומעבר ביעף על פני ארבעה מחסומים (בזכות תעודת הזהות הכחולה ומספר רישוי הרכב הצהוב) אפשר להבין משהו ממה שבעברית נקרא "כיבוש", ובמציאות הוא פשוט שגרה.
אז מה עושים נגד השגרה? מנסים לשבור אותה. אפשר להפסיק לקרוא עיתונים, שרק מדווחים על השגרה ולא עושים הרבה כדי לשנות אותה (בינתיים קראתי רק עיתון אחד לסוף השבוע ולא הרגשתי בחסרון של אינפורמציה). אפשר לצאת לחופשה, מי שיכול.
פרט לדברים האלה – הצטרפתי לאחרונה לקרקס נודד שמארגנים שני ליצנים מדופלמים בשם ג'יל ועמית. המטרה היא ללמד ילדים קצת ג'אגלינג (בעברית אפשר לקרוא לזה "להטוטים": כדורי ג'אגלינג, דיאבולו, flower-stick, צלחת סינית, ועוד). "על הדרך" ננסה להראות להם גם דברים חשובים יותר: שלא הכל בחיים הולך בכוח, ולפעמים כדאי להשתמש בראש, בידיים, בגוף, ביוזמה, בתרגול; שמה שעולה צריך גם לרדת; שתמיד אפשר לשאוף ליותר; שלא כל דבר חייב להיעשות עם מטרה – גם להחזיק שלושה כדורים באוויר זה מספיק חשוב.
זה כל סיפור הצטרפותי לקרקס. אני מקווה שיהיה המשך, ושנצליח לגייס מהפכנים אמיתיים לצבא המזרח-תיכוני ההולך ומוקם - צבא הליצנים המשתוממים.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: