| |
אורי סבח והסוכנויות
עורך טקסטים ביום, מלהג על תיזות לא גמורות בלילה |
| 10/2007
 מה הקשר בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה?
אין קשר, כמובן.
השאלה הנכונה יותר היא מה היחס בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה. או מה היחס מבחינת רמת הסיקור התקשורתי בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה. התשובה היא שעל הפרוסטטה של אולמרט פורסמו היום הרבה יותר ידיעות מאשר על מותו של חייל צה"ל ברצועת עזה. על הפלסטינים ההרוגים בכלל לא תשמעו בכותרות (הרי כולם מחבלים. או שלא, מה זה משנה?).
האמת היא שאני מיתמם. לחימה בעזה מתרחשת כל יום. הרוגים פלסטינים הם מזמן non-news. אבל ראש ממשלה עם סרטן בערמונית – יש רק פעם בחיים.
בערב הלכתי לשמוע כמה נשים ואיש מדברים על המצב בשדרות ובעזה. בפאנל עם רוב נשי מובהק דיברו על הנושאים המשעממים, שלא מעניינים את עורכי החדשות - הילדים שסובלים משני צדי הגבול, הטראומות המתמשכות, תחושת היאוש של החיים בלי פתרון. הנושאים האלה לא מעניינים את עורכי החדשות דווקא מכיוון שמדובר במצב מתמשך, ללא שינויים פתאומיים, בלי מסיבות עיתונאים "דרמטיות". תקשורת לא יודעת לעסוק בנושאים מתמשכים, בתהליכים, בגרפים. היא מתעסקת בנקודות על הגרף.
נתן זך כתב ב"שבעה" (ושפי ישי שר יפה ב"אהבה ושנאה". אפשר לשמוע את זה כאן, בחסות "דרך ארץ"): בעסק הזה אין צדיקים, אשמים המדינאים והעיתונאים משני הצדדים. אני שונא להיות אשם. כבר עדיף להיות טועה.
ואז אני צריך לשמוע גם אנשים כמו עמירה הס, או פרופ' קנת מן (מעמותת "גישה") מדברים על המצב בשטחים הכבושים. זה לא עושה לי טוב. האסוציאציה שלי היא תמיד לספרי ההיסטוריה על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה. בטבלאות על טבלאות, בפרקים (משעממים) מרוצפים בהערות שוליים, שמפנות לטורים של מספרים ועובדות (משעממות) מתואר בספרים האלה סיפור מדהים על 130 שנה של כיבוש. על הפרטים הקטנים והגדולים שלו - הפקעת האדמות, ההתנחלות, הפגיעה בחברה הנכבשת, הגזענות שמתפתחת באופן טבעי, הדמוקרטיה המתפוררת במדינה הכובשת, ההפיכות הצבאיות שכמעט הצליחו. ובא לי לברוח מכל זה (אולי לפאריס?).
לפחות כשחזרתי ופתחתי את אתר "הארץ" ראיתי שהיועץ המשפטי "אסר לפי שעה לנתק החשמל לעזה". מדינת חוק או לא מדינת חוק? (ותודה לעמותת "גישה" ולאחרים שהגישו עתירה לבג"ץ).
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: