| |
אורי סבח והסוכנויות
עורך טקסטים ביום, מלהג על תיזות לא גמורות בלילה |
| 11/2007
 ידי לא לחצה על ה-Enter
התלבטתי קלות אם לכתוב את הקטע הזה, אבל החלטתי שכדי להרגיש טוב יותר אני צריך להוריד את זה מעצמי. משמרת הבוקר שלי הסתיימה היום בדיוק לאחר שבשעה 16:00 עלתה הידיעה החשובה על ברית המילה שנערכה לבנו של רוצח ראש הממשלה, כך שאני "חתום" על העלאת הידיעה העקרונית הזו כידיעה השלישית באתר. אני רוצה להיות חתום גם על טקסט אחר. רק רציתי לציין שלא אני הייתי זה שלחץ על ה-Enter שהעלה את ידיעת ברית המילה. הענקתי לגלגל השיניים שמעלי את הזכות לעשות זאת (אני בורג, הוא גלגל. מדובר במערכת הירארכית).
בערב הלכתי לערב שאירגנה תנועת "לוחמים לשלום" בתיאטרון תמונע. ישראלים ופלסטינים ציינו 12 שנה לרצח יצחק רבין, שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה כשהקימו את ההתנחלויות הראשונות של גוש אמונים, שר הביטחון שהורה "לשבור ידיים ורגליים", וגם חתם על הסכם אוסלו. לא דיברו שם על תנאי הכליאה של הרוצח, לא דנו באשתו ובבני משפחתו, ולא הובעה ביקורת על בית המשפט שהעז לאשר את עריכת הברית. דיברו על הכיבוש, על הרג ועל טרור, על ילדים שמתו, ועל לוחמים שהחליטו להניח את הנשק ולדבר עם הצד השני. כמו רבין.
היה מצמרר לשמוע את בסאם עראמין, החבר בתנועה, שבתו עביר נהרגה לפני תשעה חודשים מירי שוטרי מג"ב בענתא. לעומת זאת היה נחמד להבין את הערבית המדוברת ולגלות שהייתי יכול להיות מתורגמן יותר טוב מאלה שעמדו על הבמה. נהניתי אפילו מדייויד ברוזה, שבדרך כלל אני לא אוהב לשמוע, מבצע את השיר "אל תתנו להם רובים" (מלים: נתן אלתרמן). אבל כשיהלי סובול שר את "לא יכול בלי זה" והסביר שגם המלחמה והאלימות היא התמכרות, הבנתי שגם העיסוק בחיוך של יגאל עמיר הוא סוג של התמכרות פרוורטית של התקשורת ושל הציבור שצורך את התקשורת.
יש אדם מכור לנשים נשים נשים.
יש אדמה מכורה לנושים נושים נושים.
יש אשה מכורה לגברים גברים גברים.
יש אש מכורה לבנזין וגפרורים.
יש המכורים לטיפה המרה.
יש המכורים לדקירה הקרה.
אני עצמי מכור לחתיכת חשיש
כמו שקורא עיתון מכור לדם בכביש.
(מאיר אריאל - "נרקומן ציבור")
נשאלת השאלה: האם קורא העיתון מכור לדם בכביש, או שאלה דווקא כותבי העיתון המכורים לדם בכביש? הכותבים יגידו שזה מה שהקוראים מחפשים. הקוראים יגידו שזה מה שמוכרים להם. מי צודק?
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: