| 9/2008
העיר הסמויה מן העין
אני יושב לי במלון על שפת ים המלח (לא ממש ים המלח, יותר שלולית מלאכותית, אבל מילא) ונהנה מלצפות במשפחות פשע שמחלקות ביניהן את השליטה על סחר הסמים ברחובות. המשטרה מנסה להילחם בפשיעה בלי לקבל תמיכה מאף גורם – לא מראש העירייה, לא מהממשלה, וגם לא מהפיקוד העליון שלא מתעניין במה שקורה אלא רק בסטטיסטיקה. הביורוקרטיה מפריעה לפיתוח, שירותי הרווחה קורסים. המועמדים להנהגת המדינה והעירייה מפזרים הבטחות ללא כיסוי.
לא, אני לא קורא ידיעות אחרונות, והתקציר הזה הוא לא רק של מה שמתרחש בנתניה, ישראל, אלא של האירועים בסדרת הטלוויזיה The Wire מבולטימור, מרילנד. להגיד ש-The Wire היא סדרת הטלוויזיה הכי טובה שאתם לא רואים זה כבר לא מקורי, אז אני לא אגיד את זה, רק אמליץ לכם להתמכר אליה – זה בריא יותר מקראק, מעבודה ואפילו מפילאטיס, אני חושב. מציאות שמוזרקת לווריד לא יכולה באמת להזיק, והסדרה הזו מכילה הרבה יותר מציאות מכל שטויות האח הגדול, הרקדנים, הזמרים ושאר האנשים בלבוש הביקיני שמרעילים את הטלוויזיה שלכם. אז נכון, יש שם אנשים שמתים כמו זבובים ממנות יתר, ויש חיסולי חשבונות בעולם התחתון, אבל היי – אתם רואים את הדברים האלה כל יום בעיתון או במהדורה המרכזית, לא?
קראתי באחד העיתונים שהעונה החמישית של הסדרה עולה/עלתה על מסכי אחד מערוצי הכבלים. אין לי מנוי לכבלים, אבל אני צופה בפרקים שהגיעו אל המסך הקטנטן של ה-EEE pc שלי באדיבות הרשת. בינתיים אני בעונה השלישית. כמו בכל עונה של הסדרה, המתח נבנה לאט לאט, רק אחרי שבעה, שמונה פרקים מתבהרת התמונה – מה הסיפור, מי מושך בחוטים, לאן החקירה מובילה הפעם.
The Wire מנסה להסביר איך נראים הדברים מאחורי הקלעים. בעברית קוראים לה "הסמויה" – תרגום גרוע, כי יחידת המשטרה שהיא הגיבורה המרכזית של הסיפור לא מפעילה סוכנים סמויים אלא מתרכזת בהאזנה לקווי הטלפון של "הרעים". אבל גם הסמויה יכול להיות שם מתאים. כי ב"סמויה" אפשר לראות איך בעצם השוטרים והגנבים מאוד דומים אחד לשני, איך סוחר הסמים הגדול הוא היחיד שמוכן לעזור להקמת מועדון לנערים, ואיך הפוליטקאים והשוטרים משקרים אחד לשני, בדיוק כמו המאפיונרים הקטנים שנגדם הם נלחמים. איך נראית העיר כשמסירים ממנה את מסיכת המהוגנות ומה מתרחש באמת במסדרונות השלטון. מי מעביר כסף למי, ואיך הכומר המקומי צריך לבקש טובה מחבר הקונגרס כדי לקבל אישור בנייה למתנ"ס, בדיוק כמו שסוחר הסמים הגדול צריך "לשמן" את המהנדסים במחלקת הפיקוח כדי לקבל אישור לבניין המשרדים שהוא רוצה לבנות. אתם יודעים – הסיפור האמיתי על מעטפות שמחליפות ידיים, ניצבים שמקודמים רק כי השר רצה להתנקם בעמיתים שלהם, ומסיבות עיתונאים מופרכות על התקדמות בחקירה שנערכות רק בגלל לחץ התקשורת. בזמן שאנחנו מסוממים על ידי העיתונות, החיים האמיתיים ממשיכים ברחוב. כמו שמאיר אמר: אני עצמי מכור לחתיכת חשיש, כמו שקורא עיתון מצוי מכור לדם בכביש.
דייויד סיימון, שכתב את התסריט ל-The Wire, אחראי גם לסדרה מופתית אחרת שהתרחשה בבולטימור – "Homicide – Life on the Street". באחד מהמקומות נכתב שהוא קיווה שהסדרה תשנה במקצת את ההתייחסות של הציבור והפוליטיקאים בארה"ב לנושא הפשע ובכלל למה שקורה בחצר האחורית של אמריקה. זה לא ממש קרה. בפרק האחרון שצפיתי בו מסביר הבלש מק'נולטי למה לא הלך להצביע בבחירות לנשיאות ב-2004. לא היה לו כוח, הוא לא ממש מצא את ההבדלים בין ג'ורג' בוש לג'ון קרי, וממילא כל אחד שייבחר לא יעשה כלום למען האנשים הקטנים ולמען הרחובות של בולטימור. זה נשמע לי כמו הסיכום הכי טוב של הפריימריז בקדימה.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: