|
קטעים בקטגוריה: ``.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 ואיזה מסכנים האוהדים (או: שיר כאב)
מדוכאים? מחפשים גלולות נגד הקאה בעקבות התוצאות? הנה משהו אופטימי:
חברים - ניצחנו בדרבי!
אמנם ניצחון זעום, 4-3, אמנם הניצחון הזה הושג בעקבות שערים עצמיים של מאוכזבי-מרצ שערקו בהמוניהם לחיק הימין של קדימה. אבל לדרבי חוקים משלו, כמו שאומרים, ועכשיו מפלגת השמאל הגדולה במדינה המטורפת הזו היא חד"ש.
ועכשיו בחזרה למציאות. כמה כותרות / הערות קצרות:
גם גדעון לוי הגיע למסקנה שמשהו מקולקל בציונות, לא רק אני. אמרו מעתה: אין ציונות - אין גזענות. או: אין נאמנות בלי אזרחות. או: אין כיבוש - אין ייאוש. אתם מוזמנים לנסות את זה בבית ולהציע הצעות נוספות בתגובות כאן למטה.
(חברים, אני רק צוחק, באמת, לא התכוונתי. אני יהודי נאמן. אל תראו אותי ככה, בסוף כל משפט שאני אומר בעברית יושב ערבי עם נרגילה, בחיי).
לאן תגיעו הוא אמר, מביט בי בעיניים.
החזרתי לו מבט - זרקתי ירושלים
ואחרי שנעלה אותה על ראש שמחתנו, נפגוש בירושלים את ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, שעומדים להיכנס לכנסת על בסיס יומיומי, בתור עוזריו של חבר הכנסת החדש של האיחוד הלאומי. פרצופה של המדינה.
והכי חמוץ-מתוק, (בין כאב עובר על כהניסטים בכנסת, לכאב ששב על פאשיסט בתור ראש המפלגה השלישית בגודלה) היא תופעת המסמסים לציפי. אותן נשות אחוות הסיסטרהוד שהצביעו ללבני והכניסו את שאול מופז וחיים רמון לכנסת. אותם מחזקי קדימה שרצו לתת קונטרה לביבי/ליברמן, והכניסו את זאב בוים, רוחמה אברהם ועתניאל שנלר, וכבונוס גם העלו את המחיר שתדרוש "ישראל ביתנו" כדי להיכנס לקואליציית הימין של נתניהו.
אבל לא עליהם אני מתלונן. הם בסך הכל פעלו כמו שכל אזרח-צרכן אמור לנהוג (להקשיב למה שראובן אדלר אומר לעשות). האשמות הן מפלגות העלק-שמאל, עבודה ומרצ, שבמקום להסביר את ההבדלים בינן לבין הליכוד, קדימה וישראל ביתנו, אמרו רק שהן יחזקו את המתונים, יבלמו את ליברמן, ויכנסו לקואליציה בראשות לבני. מי שרצה קואליציה של לבני, העדיף כבר להצביע למקור. כך ברח מה שאמור היה להיות השמאל הציוני מהכרעות קשות - נגד המלחמה (בטח בצורה שבה נוהלה), נגד ההפרטה, בעד מדינת רווחה, בעד סוציאליזם (כן סוציאליזם. היום כשהקפיטליסטים מלקקים את פצעיהם בוול-סטריט לא בושה להגיד שצריך צדק חברתי ולא חמלה).
בקיצור - תקראו את מה שכתב גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי, ותבינו שהמצב אבוד:
מגפה ימנית / גדעון עשת
בתקופה כלכלית כל - כך קשה, איך זה שהכלכלה לא עמדה בראש
סדר היום של הבחירות? התשובה פשוטה: אין עם מי להתווכח. כמעט כולם כאן באותו הצד
גדעון עשת
איך זה שהכלכלה
העולמית במשבר, כלכלת
ישראל מידרדרת -
ובכל זאת הכלכלה לא עמדה בראש סדר היום של מערכת הבחירות? כך שאל אחד מקוראי המדור,
והשאלה בהחלט במקומה. זה מפתיע גם בגלל העניין עצמו – משבר כזה לא נראה עשרות שנים
- אבל גם בגלל הניסיון של המפלגות לחקות את מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, שם הכלכלה
שיחקה תפקיד מכריע. הנה ניסיון להבין מדוע אין כאן דיון כלכלי בעל ערך. הניסיון
יתחיל במבט על הפערים בין המפלגות בתחום המדיני. זה אולי יהיה פשטני, אבל לטעמי
מאיר עיניים.
מה ההבדל בין
השמאל והימין בשאלה המדינית המרכזית שעומדת בפני המדינה: ההסדרים עם פלסטין, סוריה
ולבנון? ההבדל ניתן להארה בנקודה אחת: השמאל מוכן לקבוע את גבולות המדינה, הימין –
לא. תסתכלו על כל המפלגות המתמודדות בבחירות על-פי המבחן הזה: השמאל די קל לאיתור,
והוא כולל את חד"ש ו"דעם מפלגת פועלים." אלה שתי המפלגות היחידות המגדירות את
ישראל עם גבול – הגבול שהיה ערב מלחמת .1967 כל המפלגות האחרות (כמעט) מסרבות
לקבוע גבול. אפילו מפלגות הימין הקיצוני מסרבות לקבוע שהגבול במזרח הוא, למשל,
הירדן. זה נכון לגבי הליכוד, העבודה, קדימה, ישראל ביתנו (שמציעה להעביר את ואדי
ערה על תושביו למדינה אחרת) והמפלגות הדתיות. גם אלה מהן שמוכנות להקמת שתי מדינות
בין הירדן והים מסרבות לקבוע גבול. בניגוד למה שחושבים רבים, יש גם שתי מפלגות
ערביות בצד הימני של הפוליטיקה הישראלית: בל"ד והרשימה הערבית המאוחדת. גם הן,
מנימוקיהן, לא קובעות גבול לישראל.
מרצ היא הדבר
היחיד – לפי ההגדרה הזו – שמתקרב למפלגת מרכז. היא אמנם מציעה לחזור לגבולות
,1967 אבל התמידה להשתתף בממשלות שלא חלמו לחזור לשם. רק לאחרונה ניהלה המפלגה
מו"מ על כניסה לממשלה בראשות קדימה, וכל מה שדרשה מציפי לבני זה "תהליך מדיני" -
בולשיט ישראלי מצוי לבזבוז זמן.
העובדה שיש בשמאל
רק שתי מפלגות זעירות היא ביסוד התובנה שאין אצלנו ויכוח מדיני של ממש. אהוד ברק
מסרב בעקשנות לפנות "התנחלויות לא חוקיות," ובכך מפר הוראה של בית-משפט, אבל
יריביו קוראים לו שמאל. הליכוד, קדימה וישראל ביתנו יעשו, כלומר לא יעשו, אותו הדבר. מה ההבדל? אלה ואלה ואלה מסרבים לקבוע את גבול
המדינה אפילו בצורה הכי מינימליסטית. למשל, קביעה שהחוק הישראלי לא חל באותן
"התנחלויות לא חוקיות" כי הן חו"ל.
עכשיו נעבור
לכלכלה. מי בשמאל ומי בימין של הכלכלה? בשבוע שעבר הוצגו כאן מצעי הליכוד, העבודה
וקדימה בתחום המיסוי. מתברר ששלוש המפלגות האלה מציעות כמעט אותו הדבר: הפחתת מסים
לבעלי הכנסה בינונית-גבוהה ומעלה. הבה נאמץ את מחשבתנו כדי לבדוק מה ההבדל בין רוני
בר-און (קדימה,( דן מרידור (ליכוד) ואבישי ברוורמן (עבודה.( האם אביגדור ליברמן
(ישראל ביתנו) חושב אחרת מהם? אפילו אלי ישי (ש"ס) לא מתקשה עם החבורה הזו. מדוע?
כי כולם אותו הדבר.
וכך אפשר לבנות
את החלוקה שמאל/ימין גם בכלכלה לפי נושא אחד: המיסוי. משמאל לקו המפריד אפשר למצוא
את מרצ, חד"ש ודעם. כל השאר – בימין. ואם מבינים שמיסוי הוא הכלי המרכזי בקביעת
מידת השוויוניות בחברה, רואים חלוקה פשוטה ודי חדה. לפי מדד המיסוי להבחנה בין ימין
ושמאל, מרצ זזה מהמרכז שמאלה. זה כל ההבדל.
אפשר לבחון את
החלוקה שמאל-ימין בכלכלה כמעט בכל נושא אחר. מי שהחלה להפריט גופים ציבוריים הייתה
כמעט תמיד מפלגת העבודה, שמשום מה טוענים שהיא שמאל. מי שממשיך ומאמין בכך בלב שלם
הן המפלגות האחרות של הימין. היום מפלגת העבודה מאשימה את נתניהו בהפסדים שנגרמו
לקופות הגמל ולקרנות הפנסיה בשוק ההון. זה נכון רק חלקית. מי שהתחיל את המשחק הזה
היו אברהם בייגה שוחט (עבודה,( חיים רמון (קדימה) וחיים אורון (מרצ) בראשית ואמצע
שנות ה.90-
מי שנתן תנופה
לבתי-ספר פרטיים היה דווקא אמנון רובינשטיין (מרצ,( תחת שרביטו של יצחק רבין
(עבודה.( איך שלא מסתכלים על השאלה, התשובות מטעם הליכוד, העבודה, קדימה ושאר
מפלגות הימין תמיד היו באותו צד. השמאל מיותם יחסית, עם שתיים-שלוש מפלגות קטנות.
וזו התשובה לשאלה
מדוע אין כל דיון כלכלי. כי בשמאל יש שתי מפלגות קטנות ושוליות מאוד בפוליטיקה
הישראלית, ובימין נמצאים כל השאר. האמצע בקושי קיים, עם מפלגה שולית נוספת. הימין
בשליטה מוחלטת, אז מה יש לו להתקוטט עם עצמו? אין לו.
במדינות אחרות
הימין או המרכז מנסים לקחת קולות מהשמאל – ולהפך. בישראל הימין לא מנסה לקחת קולות
מהשמאל, כי אין שם קולות. כל הוויכוח הפוליטי והחברתי בישראל הוא על חלוקת הקולות
בין מפלגות הימין. לכן מערכת הבחירות לא העלתה נושא אחד לדיון. הכל היה "מנהיגות"
ושורה של מילים שוות ערך (ויותר נכון, חוסר ערך.( המהומה היחידה הייתה סביב ההסתה
הגזענית של ליברמן, ולאו דווקא סביב תוכניתו להוציא את "נחל עירון" מתחומי מדינת
ישראל. כי בעניין האחרון הזה – אף אחד לא מאמין לו, ולכן הוא גם לא הותקף.
במדור הזה הומלץ
לא פעם לחוקק בישראל חוק שכר מקסימום. קל לראות לאן הגיעו מאמצי המדור לדחוף נושא
מהותי שכזה. השמאל (חיים אורון – מרצ) הגיש הצעות חוק בנושא, שלא הגיעו לשום מקום.
איש הימין מאיר שטרית (קדימה) הציע חוק דומה ל...שכר במגזר הציבורי. כלומר,
להפעיל מגבלה במקום הכי לא חשוב, ולא לגעת במגזר הפרטי שבו השכר המנופח הוא נזק
כלכלי. שלי יחימוביץ,' המתלבשת לפעמים באדרת שמאלית בתוך מפלגה ימנית, עשתה כמו
אורון. מה שמלמד שהנוסחה להבחנה בין שמאל וימין לא עובדת ב.100%- אבל גם 90% זו
הצלחה לא רעה. מי יודע, אולי בעקבות אובמה ההצעה תופעל גם כאן. על-ידי הימין,
כמובן.
| |
הצביעו חומוס - זה טוב לבריאות!
אם אתם מתבלטים מה כדאי לאכול, לשמוע, למי להצביע - הנה שתי המלצות נחמדות בחסות הרשת:
למי שאוהב לנגב חומוס - דרור בורשטיין מסביר את תפריטי ההצבעה של המפלגות.
ודני אמיר מקווה שה-4:0 של הפועל ת"א על בית"ר מרמז משהו על תוצאות הבחירות. אוי, כמה הייתי רוצה להאמין שהוא צודק. למרות שאני גם קצת אוהד של בית"ר. אין מה לעשות, הייתי 8 שנים בירושלים וזה לא יורד בקלות. אם בא לכם לשמוע מוזיקה טובה - תקפצו לשמוע את השירים שלו במייספייס. קצת נאיביות לא הרגה עדיין אף אחד. אני אהבתי את העבדים האבודים, בתור אחד שכותב על הרבה כאלה (ועלול להפוך להיות אחד מהם, בלי לשים לב).
שיהיה לכם גשם של ווים.
| |
בדקה ה-90
יש לכם להתלבט עד מחר, קצת לפני 22:00. אני כבר החלטתי, אבל אני מודה שמספר המתלבטים שפגשתי בימים האחרונים גדול יותר לעומת מערכות בחירות קודמות. אני מניח שזה קשור לעובדה שכל המועמדים המובילים לראשות הממשלה אומרים את אותו הדבר. ואולי זה קשור לעובדה שאת הפתרונות החצי-אפויים של כל המפלגות ה(לא כ"כ)גדולות כבר ניסינו ב-10-20 השנים האחרונות. ומכאן המסקנה הברורה של ציבור הבוחרים, שרוצה לנסות פעם נוספת את אותו הדבר אבל בחילופי תפקידים וכסאות.
בימים האחרונים אני נע בין יאוש גדול, לבין תקווה קטנה. היאוש זה להסתכל סביב ולראות שמפלגה גזענית אחת עומדת כנראה לעבור את אחוז החסימה, ומפלגה גזענית אחרת תוכל כנראה לדרוש את תיק הביטחון בממשלה הבאה. עוד יותר מייאש לראות איך כל המערכת הפוליטית מתייחסת לכך בשוויון נפש. לבני ונתניהו אפילו מתחרים ביניהם מי יהיה נחמד יותר לאיווט. והתקווה זה שמספר התומכים של חד"ש יגדל, כדי שאנשים יבינו שאפשר אחרת, ושיש גם תמיכה לדרך האחרת הזו.
לא משנה למי אתם מאמינים ואיזה סוג של שר ביטחון/מלחמה אתם רוצים - לכו להצביע מחר. ובזמן שתצפו במדגמים (או סתם תראו סרט טוב בסינמטק או בדי.וי.די) אני אשקיף על ספירת הקולות בקלפי ליד הבית. מקווה שיהיה מעניין, ואולי אפילו אשתכנע שיש דבר כזה - דמוקרטיה במזרח התיכון.
אז תבחרו נכון.
| |
מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?
עוד שבועיים בערך בחירות, ואני רוצה לנצל את הבמה הצנועה הזו כדי להסביר למה אני מתכוון להצביע לחד"ש. ההסבר קצר: אני לא רוצה שהנציגים שלי בכנסת יצביעו אוטומטית בעד המלחמה הבאה (ותהיה מלחמה, אתם יודעים את זה - נגד איראן, נגד קנטון פלסטין (מזרח) או קנטון פלסטין (דרום), סוריה, לבנון. אולי קפריסין). אני מעדיף שהם יצביעו אוטומטית נגד (למרות שאני נגד אוטומט באופן כללי).
זו הסיבה העיקרית. לצערי, אני לא יכול לסמוך על מרצ-התנועה החדשה/ישנה בנושא הזה. הם טובים בלשתוק כשיוצאים למלחמה, לחבק את חיילינו האמיצים תוך כדי המלחמה, ולבכות על התוצאות של המלחמה אחרי שהיא מסתיימת. לגבי שאר המפלגות, ברור שאין על מה לדבר.
וחוץ מזה הגיע הזמן לשבור קצת את ההגדרות העבשות ואת חוקי המשחק הישנים במגרש הפוליטי. הסיבה העיקרית שאפשר להעלות נגד הצבעה לחד"ש היא שהם "לא נחמדים". כלומר - לא ציונים.
ונגד זה יש לי רק את מה שר' מאיר היה נוהג לומר - "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי? בטח שאני לא נורמלי!". והוא גם היה נוהג לפרט מדי פעם - "אם לגנוב זו נורמה, אז אני לא נורמלי. אם לשקר לחברים זו נורמה, אז אני לא נורמלי". רוצה לומר - אם בחוקי המשחק הפוליטים בישראל להיות ציוני משמעו לתמוך בהרג של אזרחים כדי להוכיח לשכנים ש"בעל הבית השתגע" - אז count me out. אני מעדיף להיות לא ציוני.
הערת אגב - אני דווקא כן רואה עצמי כציוני. אני תומך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מדי פעם אני מסתכל סביב, רואה שהוא כבר הוקם, ומרשה לעצמי לדאוג גם לדברים אחרים, כמו שפיותו של הבית הלאומי הזה, בריאותם הנפשית של דייריו ושל שכניו, רווחתם, האוויר שהם נושמים. אתם יודעים - הדברים החשובים האלה שאנחנו אוהבים להדחיק בזמן שאנחנו משכפלים באובססיביות כפייתית טראומות היסטוריות של 2000 שנות.
ועוד הערה - בבחירות הקודמות בטעות נרשם במקום מסוים שתמכתי במפלגת הגמלאים. אבוי לבושה. בסך הכל התכוונתי לומר בימים היפים ההם שלפני מלחמת לבנון השנייה, שמי שלא רוצה להצביע - עדיף שילך לקלפי, יסתום את האף וישים פתק כלשהו. אפילו הגמלאים. בדיעבד, אני לא בטוח שאני מסכים עם מה שכתבתי אז.
אבל אני מרשה לעצמי להמליץ המלצה דומה גם היום, למי שלא יודע מה הטעם להצביע, או לא מצליח למצוא מפלגה / מנהיג חזק שיתאימו להשקפותיו. לכו לקלפי ותצביעו ה' - התנועה הירוקה-מימ"ד. זה עדיף מהימנעות, והם הבחירה השפויה היחידה שהיא גם ציונית (טוב נו, אפשר גם להצביע מרצ, אבל זה נדוש). התנועה הירוקה-מימ"ד הם גם ירוקים אמיתיים (לא כמו המתחזים של פאר ויסנר), גם תומכים בחינוך, בצמצום פערים חברתיים, גם יש להם אנשים טובים ברשימה שאני מאמין שיעשו פעילות חיובית בכנסת (מלכיאור, ערן בן-ימיני, ועוד הרבה פעילי שטח ירוקים).
אבל אני, כאמור, אצביע ו'.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: