|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
המרחק שבין רמת החי"ל למחסום ארז
בזכות הנסיעות באוטובוס לעבודה חזרתי לקרוא ספרים. בדרך לרמת החי"ל, כשעל האוטובוס עשרות עובדות מחוסרות-ליסינג (וגם כמה נערים, איש חליפה אחד או שניים בדרך לפגישה, ועורך אחד באתר אינטרנט), אני חוזר לעזה כמוות של שלומי אלדר (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005), ולפועלים הפלסטינים של שנת 2003, שממתינים במחסום ארז כדי לצאת לעבודה בישראל.
למרות תיאורי התור הארוך של אלפי פועלים הממתינים לעבור לישראל במשך כל הלילה (עם חתיכות קרטון כמחסה מהגשם, ו"קרוסלה" שדרכה "מזרימים" אותם למסוף), הסיפור המדהים יותר הוא על מעבר הסחורות שנשאר סגור בגלל שהכלב "המרחרח" של משמר הגבול חולה.
אני עדיין במחצית הראשונה של הספר, שאינו נטול בעיות. הוא מבולגן, קופץ בין הנושאים, בין הזמנים, בין האישים. חלק מהתיאורים חוזרים על עצמם, חלקם משתפכים מדי לטעמי. אבל עדיין, זה ספר חשוב לקריאה, שנכתב על ידי אחד מהעיתונאים היחידים שעוסקים ב"מציאות" שמסתתרת כמה עשרות קילומטרים דרומה מכאן, ולא בתוכניות "מציאות" שצולמו בלוקיישנים מופרכים כמה אלפי קילומטרים מכאן.
הספר חשוב מכיוון שבגלל הגדרות והחומות, ובזכות השקט היחסי ששורר באזור רמת החי"ל (קשה לשמוע את הקסאמים מכאן), הציבור שוקע בהדרגה בנמנום.
האמת היא שהוא היה מנומנם מאז ומתמיד, תשכחו ממה שאני מנסה לומר על הציבור בישראל. חשוב יותר הציבור בעזה. לא חשוב כי אכפת לי/לנו ממנו באופן ה"גדעון לוי" של הדאגה. חשוב כי התיאורים של שלומי אלדר על ההנהגה הפלסטינית מזכירים את מה שקרה ל-FLN (המקבילה של ה-PLO) אחרי מלחמת העצמאות באלג'יריה: יריבות בין מנהיגים "הפנים" למנהיגי "החוץ", מנהיגות שגדלה בכלא של צבא הכיבוש, ההשתלטות על מנגוני הממשל אחרי העצמאות (אוטונומיה / רשות פלסטינית, איך שתקראו לזה) וחלוקת מוקדי הכוח וההון. גם המשך הסיפור מזכיר את אלג'יריה - התחזקות האסלאם, ההקצנה במעשי האלימות.
מתוך הסרט "הקרב על אלג'יר", שמתאר את כיבוש הקסבה (של אלג'יר) על ידי הצנחנים (הצרפתים)
מי שלא מתעניין בפלסטינים (כי הם התחילו, כי הם לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כי הם טרוריסטים רשעים) יכול לצפות בסרט התיעודי "מיליון קליעים באוקטובר", במכשיר ההוט VOD הקרוב לביתו. במקום להתעצבן על הפלסטינים, אפשר להתעצבן על אנשי הצבא הישראלים שהתעלמו/מתעלמים מהוראות הדרג המדיני ומנהלים בעצם את מה שקורה בארץ הזאת. ולמי שמתעניין באלג'יריה מומלץ באמת לצפות בקרב על אלג'יר.
האוטובוס עובר ברמת גן, הנוסעים עולים ויורדים. אחרי קניון איילון פונים ימינה לרמת החי"ל, ובתחנה הרביעית ברח' ראול ולנברג אני יורד והולך לעבודה. היום אתלבט בעיקר לגבי אורך הכותרות ומידת הקירור של המזגן (low או medium). הפועלים הפלסטינים מעזה יתלבטו כנראה בין המתנה חסרת תוחלת במעבר ארז לבין האפשרות לפרוץ את הגבול עם מצרים. ובאלג'יריה ה-FLN, ה-FIS (החמאס האלג'יראי) ויורשיהן ממשיכים להתקוטט אלה עם אלה.
| |
 רוצים מלחמה!
עדיין לא ראיתי את כלכליסט, העיתון הכלכלי(סטי) החדש (עוד אחד?!), אבל
התגובות הראשונות על הגליון שיצא הבוקר כבר מתחילות לטפטף לרשת. החדשה הכי
מעניינת בנושא מתחבאת דווקא באמצע הפוסט של ולווט אנדרגראונד
- מסמך "באז ויראלי" של אחת מהמערכות המתחרות נגד העיתון ועובדיו. מדהים.
איזו מערכת זו כבר יכולה להיות? גלובס או דה-מרקר. הניחוש שלי (דה-מרקר)
טוב כמו שלכם.
בכל מקרה, בשביל דברים כאלה יש אינטרנט (ובלוג של
ולווט). אם כבר אינטרנט, אני פונה מכאן בפנייה נרגשת לדבורית-ולווט: עזבי
את הקפה! אי אפשר לקרוא שם את הפוסטים בצורה נורמלית, ה-RSS לא עובד כמו
שצריך וכל תגובה גוזלת 10 דקות רק על פתיחת מסך התגובה. די, נמאס! (ניסיתי
לכתוב תגובה בקפה, אבל מסך התגובה מסרב להיפתח).
| |
זאת התרבות היום, טמבל!
מתוך מאמרו של חנוך מרמרי, "פתאום שמענו בום", בגיליון האחרון (תרתי-משמע) של העין השביעית, על ערכי TheMarker:
גם אם ביום מן הימים ישתנה או ייעלם, יישארו ערכי "דה מרקר" מוטמעים בתרבות העיתונאית ויתגלגלו לפלטפורמות עיתונאיות אחרות... הנה, הכסף הופך מדד עליון להצלחה אישית או ארגונית. במוצהר וללא עכבות יצאו מן השימוש ערכי הסולידריות החברתית, הקהילתית, ערכי תיקון העולם; במקומם מוגשת תפיסת עולם צוננת, תכליתית, ממוקדת "אני": אני, כלומר אתה, במרכז ואין מלבדך. עשה לביתך, טפח ופנק את עצמך, שפר את ביצועיך, חֲלום על עוד!
מתוך מאמרו של גדי להב, סמנכ"ל תוכן אינטרנט של קבוצת הארץ-TheMarker, על תוכנית ה"מציאות" הישרדות: תגיד לי אחי, עוד לא הבנת? אין שבט. אין קבוצה. השיקול היחיד שצריך להנחות אותך זה מה יגרום לך להישאר אחרון. חתירה בלתי מתפשרת אל המטרה. כל אחד לעצמו, כי בסופו של דבר – רק אחד שורד. זה המשחק ואין בלתו.
| |
תפוזינה - לא מה שחשבתם
השבוע נערך באילת כנס אילת לעיתונות. מכיוון שאני עובד בעיתונות, מרוויח משכורת
של עובד בעיתונות, ולא מסוגל להעניק לעצמי חופשה של שלושה ימים באילת, לא השתתפתי בכנס, אבל קראתי את דיווחה של וולווט מהכנס, ובעקבותיו את דיווחו של אורי קציר.
אם יש לכם זמן - אני ממליץ לקרוא את הדיווחים האלה, במיוחד את זה של קציר, במיוחד את החלק על עתיד העיתונות, או עתיד העיתונאים בעיתונות. למי שאין זמן - הכותרת היא שאין עתיד. רוב האנשים העוסקים במקצוע הזה אינם רואים בו את עתידם, קובע קציר, ואני חושש שהוא צודק.
אז מה הקשר לתפוזינה?
כמו שמתפוזים עושים מיץ תפוזים, כך מעבודת העיתונאים עושים עיתון. את שניהם סוחטים היטב, מוציאים להם את המיץ, מוהלים קצת עם מים, (מוסיפים חתיכות פרי טבעי?), ומשווקים כמוצר רענן, סקסי וג'ינג'י. המהדרין מדביקים על העטיפה גם תמונה של בחורינה הולנדית ג'ינג'ית (והפניה למוסף) - והופ! הרי לכם מותג רווחי ומצליח (וצעיר, מיינסטרימי, בעל רייטינג צומח וחזות ספורטיבית).
הבעיה היא שכששותים תפוזינה, אף אחד לא חושב באמת על תפוז. וגם כשקוראים עיתון אף אחד לא חושב באמת על העורכים/משכתבים שעמלו עליו. אז למה שמו"ל של עיתון ישקיע בתפוזים שלו? עדיף להשקיע במסחטות מיץ משוכללות (החתמת שעון נוכחות בתחילת וסיום המשמרת זה רעיון מצוין), להשקיע בעטיפה (משרדי פרסום, שיווק ויחצ"נות זה גם רעיון לא רע), להשקיע בערכי המותג. והקוראים/צרכנים? הם יגיעו בכל מקרה, צריך רק לדאוג שיישארו צמאים.
| |
 ידי לא לחצה על ה-Enter
התלבטתי קלות אם לכתוב את הקטע הזה, אבל החלטתי שכדי להרגיש טוב יותר אני צריך להוריד את זה מעצמי. משמרת הבוקר שלי הסתיימה היום בדיוק לאחר שבשעה 16:00 עלתה הידיעה החשובה על ברית המילה שנערכה לבנו של רוצח ראש הממשלה, כך שאני "חתום" על העלאת הידיעה העקרונית הזו כידיעה השלישית באתר. אני רוצה להיות חתום גם על טקסט אחר. רק רציתי לציין שלא אני הייתי זה שלחץ על ה-Enter שהעלה את ידיעת ברית המילה. הענקתי לגלגל השיניים שמעלי את הזכות לעשות זאת (אני בורג, הוא גלגל. מדובר במערכת הירארכית).
בערב הלכתי לערב שאירגנה תנועת "לוחמים לשלום" בתיאטרון תמונע. ישראלים ופלסטינים ציינו 12 שנה לרצח יצחק רבין, שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה כשהקימו את ההתנחלויות הראשונות של גוש אמונים, שר הביטחון שהורה "לשבור ידיים ורגליים", וגם חתם על הסכם אוסלו. לא דיברו שם על תנאי הכליאה של הרוצח, לא דנו באשתו ובבני משפחתו, ולא הובעה ביקורת על בית המשפט שהעז לאשר את עריכת הברית. דיברו על הכיבוש, על הרג ועל טרור, על ילדים שמתו, ועל לוחמים שהחליטו להניח את הנשק ולדבר עם הצד השני. כמו רבין.
היה מצמרר לשמוע את בסאם עראמין, החבר בתנועה, שבתו עביר נהרגה לפני תשעה חודשים מירי שוטרי מג"ב בענתא. לעומת זאת היה נחמד להבין את הערבית המדוברת ולגלות שהייתי יכול להיות מתורגמן יותר טוב מאלה שעמדו על הבמה. נהניתי אפילו מדייויד ברוזה, שבדרך כלל אני לא אוהב לשמוע, מבצע את השיר "אל תתנו להם רובים" (מלים: נתן אלתרמן). אבל כשיהלי סובול שר את "לא יכול בלי זה" והסביר שגם המלחמה והאלימות היא התמכרות, הבנתי שגם העיסוק בחיוך של יגאל עמיר הוא סוג של התמכרות פרוורטית של התקשורת ושל הציבור שצורך את התקשורת.
יש אדם מכור לנשים נשים נשים.
יש אדמה מכורה לנושים נושים נושים.
יש אשה מכורה לגברים גברים גברים.
יש אש מכורה לבנזין וגפרורים.
יש המכורים לטיפה המרה.
יש המכורים לדקירה הקרה.
אני עצמי מכור לחתיכת חשיש
כמו שקורא עיתון מכור לדם בכביש.
(מאיר אריאל - "נרקומן ציבור")
נשאלת השאלה: האם קורא העיתון מכור לדם בכביש, או שאלה דווקא כותבי העיתון המכורים לדם בכביש? הכותבים יגידו שזה מה שהקוראים מחפשים. הקוראים יגידו שזה מה שמוכרים להם. מי צודק?
| |
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: