אורי סבח והסוכנויות

סוף שבוע רגיל. החדשות השגרתיות: מלחמה עם סוריה בדרך, איראן מתכוננת להשיג נשק גרעיני, ועדת וינוגרד נראית כניסיון מפוקפק להתחמק מאחריות. אז מה עושים העוזרים של אולמרט?

מעבירים ידיעה על פגישה עם ליברמן ועל תוכניות לשינוי שיטת הבחירות. כמובן שאת הידיעה צריך להעביר בערך ב-21:00 בערב, להספיק להכניס איזה אייטם לחדשות של מוצ"ש ו"לכבוש" את הכותרות של עיתוני יום ראשון. הרעיון עצמו רלוונטי בערך כמו ממשלת אחדות למלחמה בתאונות הדרכים. אתם רואים דבר כזה מתגשם? גם אני לא, אבל יש כותרות ראשיות, יש רחש-בחש, אנשים יכולים להגיב את התגובות הרגילות המשעממות שלהם בתוכניות הדיבורים המשעממות שלהם, ואפשר לשכוח ליום-יומיים מהצרות הרגילות.

השאלה היא כמה זמן אפשר לחיות מספין לספין?

אם תשאלו את צחי הנגבי, למשל, התשובה שלו תהיה: הרבה זמן.

תוספת: שיטת הספינים לא הומצאה היום. אבל מסתבר שבקדימה לא בחלו בטריקים הבזויים ביותר גם בתקופת הבחירות. אפילו ביימו שם פריצה לאתר שלהם עצמם כדי לקבל עוד כמה "כניסות".

ועוד בנושא עיתונות והקשר שלה לאינטרסים נסתרים יותר ונסתרים פחות:

בעיתון "כלבו" של סוף השבוע האחרון היו שתי כתבות מגזין על נושאים תרבותיים. אחת על הטיש הגדול של משה להב שמגיע להופעה ראשונה בחיפה. השנייה על המדרחוב הפתוח שמתוכנן להתרחש בשדרות מוריה בחיפה ביום חמישי הקרוב.

לכאורה, מה טוב. סוף סוף מתעסקים גם בנפש ולא רק בדברים שמעצבנים את הנפש. אבל בעצם, בהפקת שני האירועים מעורב "כלבו" עצמו. לא צריך לעשות על זה עבודת תחקיר גדולה. במודעות לשני האירועים שמפורסמות בעיתון עצמו ובעכבר העיר המצורף אליו מופיע הלוגו של כלבו בתחתית הדף.

אז מה הבעיה?

לגבי הכתבה על משה להב הבעיה היא שלא מצוין בה שכלבו מעורב בהפקת האירוע. טעם לפגם.

לגבי הכתבה על המדרחוב בשדרות מוריה - מדובר בנושא שנוי במחלוקת בחיפה: האם צריך לעודד את בתי העסק, הפאבים והמסעדות של ציר מוריה, בלב שכונות המגורים ה"שקטות" של העיר, או שצריך לעודד פתיחת בתי עסק רועשים כאלה בעיר התחתית. העובדה שעיתון כמו כלבו - שאמור לסקר את הוויכוח הזה, שבו מעורבים דיירים, אנשי עסקים, העירייה והמשטרה (כשהרעש חורג מהמותר) - נוקט עמדה בסכסוך היא קצת בעייתית. אם העיתון מארגן מסיבת לילה בשדרות מוריה, איך הוא יוכל לבקר באופן אובייקטיווי את הדיון הבא במועצת העיר בנושא תוכנית המתאר שתאסור / תתיר פתיחת מסעדות ברחוב מוריה? האם יש קשר בין האינטרס של העיתון בפרסום האירוע, בהשגת מודעות לפרסום של בתי העסק, בשמירה על "יחסים טובים" עם בעלי העסקים, לבין היכולת שלו להישאר "כלב שמירה" נגד חריגות בנייה בלתי חוקיות של המסעדות איתן הוא משתף פעולה, למשל?

האם המודעות הגדולות שפירסם גאידמק במעריב ביום חמישי שעבר עזרו לו לקבל סיקור ידידותי ב-nrg?

כי חוץ מכמה תמהונים, לא נראה לי שלמישהו זה מפריע שיש כאן בריון שמאיים באמצעות הכסף שלו על המשטרה.

אולי הגיע הזמן שהעורף יישבר. יקרוס. יתפרק. שתושבי חיפה ושאר היישובים שנאלצים לאכול טילים לארוחת בוקר, צהריים וערב, יגידו שנמאס להם, שכדאי להפסיק את המלחמה הזאת. שיאמרו שמבחינתם ישראל הפסידה, החיזבאללה ניצח, ושאולי בפעם הבאה יהיה טוב יותר.

כי בינתיים השקט והעוצמה של העורף עולים ביוקר. האיפוק, הקרדיט למדינאים, ההערכה לצה"ל - כל אלו מתפרשים כחולשה. לא אצל נסראללה והחיזבאללה אלא דווקא אצל ראש הממשלה אהוד אולמרט וחבריו. אלה מביטים בטראומה שנרקמת ממש לנגד עינינו בשבועיים האחרונים, ומטעמים כלכליים מסרבים להכריז על מצב חירום. אנשים מהלכים בתופת, והם חושבים על קופת המדינה. ובד בבד מלטפים את ראשינו במילים כמו, אתם יופי של עורף, כל הכבוד.

איש לא מטיל ספק בכך שהמצב הנוכחי עונה על הקריטריונים של מצב חירום. כשאב לילד שלא מוכן לצאת מהממ"ד מפסיד יום עבודה כדי להרגיע את בנו ועומד בפני סכנת פיטורים, זה מצב חירום. כשאם לוקחת את ילדיה לעבודתה ומסכנת את חייהם כי אחרת תפוטר, זה מצב חירום. כשבעל עסק אמור לשלם לעובדיו למרות שאין לו מאיפה לשלם, זה מצב חירום.

בתקנות הממשלה נכתב כי מצב חירום יוכרז כדי "להגן על המדינה, ביטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים". ראש הממשלה צריך בסך הכל לקרוא את המילים הללו, להסתכל על התושבים, ולהכריז על מצב חירום. כי קרב היום שהעורף פשוט יפנה את העורף.

מערכת "כלבו"

זה המכתב שעל השער של "כלבו" השבוע. אתמול שלחתי לגיא (שהיה עורך החדשות כשעבדתי שם, היום הוא עורך המשנה) SMS, ואמרתי לו כל הכבוד על המכתב ועל השער של העיתון השבוע. הוא התקשר אחר כך, והחלפנו חוויות מלחמה. לי לא היו כל כך הרבה חוויות להחלפה, אבל גיא סיפר על ההדף של הרקטות שנחתו בבת גלים והורגש ליד תחנת אגד הישנה, על אנשים שלא עובדים במשרדים של "כלבו". אני זוכר את הנוף הנפלא של מפרץ חיפה שרואים מהחלונות של המשרדים, בקומה התשיעית של מגדל בעיר התחתית של חיפה, אבל בימים כאלה נוף לצפון הוא לא כל כך אטרקטיווי. בשבועיים האחרונים הם סוגרים ועורכים את העיתונים בימי רביעי במשרדים של "העיר" בתל אביב.

את המכתב שהם כתבו על השער אני חושב שצריך לפרסם גם במקומות אחרים, שאנשים יידעו איך הדברים נראים ומרגישים מחיפה. הנה, עשיתי את זה כאן.

אומרים שלא טוב היות האדם לבדו. אבל גם יותר מדי ביחד זה לא בריא, חברים.

אחרי ששיחקתי יומיים בתפקיד פליט אצל הדודים שלי במושב, כשלצידי בקאסט היו ההורים שלי בתפקיד עצמם, אני מוכרח לומר שאין מצב שאני עוזב את חיפה בשבוע הבא. מדברים על עמידותו של העורף, על מלחמת עורף, על חוסנו של העורף. בתור נציג מהחזית החיפאית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על העורף. לא משנה כמה נחמדים המארחים שלך (והם נחמדים) – אין כמו בבית. סוף השבוע האחרון, שבו חזרנו לחיפה לנוח קצת, היה התקופה הכי שפויה שהיתה לי בשבועיים האחרונים.

אל תבינו אותי לא נכון - נחמד לקבל טלפונים מזמינים מחברים ומבני משפחה, אבל המקום הכי טוב להיות בו זה בבית, גם כשנופלים שם מטחי טילים ונשמעות אזעקות. חוץ מזה, יש לי את התירוץ הגיאוגרפי-באליסטי: אנחנו גרים במורד הדרום-מערבי של הכרמל, כך שהטילים לא מגיעים לשם. לפחות לא הגיעו עדיין.

 עוד מעט אפשר יהיה לציין שבועיים למלחמה. יש משהו פסיכוטי במצב, ולא רק בעצם העובדה שכל יום נוחתים כמה מטחי טילים על חיפה. אחד הדברים המפחידים בפסיכוזה הוא ההכרה שמחלחלת לתודעה שלך בכל פעם שאתה הולך לישון, שכשתקום המצב יהיה גרוע יותר. גם המלחמה הזו, כמו כל מלחמה בעצם, הולכת לכיוונים לא טובים.

מוזר קצת לדבר על חוויית פליטות בזמן שיש לי מכונית משלי, מחשב נייד, בגדים להחלפה, טלפון סלולרי, מקום עבודה שממשיך לתפקד (אולי אפילו משגשג בזכות החדשות שמתעדכנות כל יום וכל היום, אבל בעצם מספרות את אותו הסיפור. כל יום צריך לעדכן את ידיעת הרקטות במספרי נפילות ונפגעים, צריך לעדכן את מספר ההרוגים בלבנון, צריך להגיש לצנזורה את ידיעת הרוגי צה"ל התורנית. נראה לי שדף הבית של "הארץ" נשאר אותו הדף בשבועיים האחרונים).

מצד שני, זו מהות הפליטות, לא? לארוז את כל החיים שלך במזוודה הניידת. אני צריך באמת לגבות את הקבצים במחשב הישן שנשאר בבית בחיפה.

אין הרבה מה לומר, אני חושב. אולי רק שבאופן מפתיע קצת, יותר "כיף" לעבוד בחזית (לדווח מחיפה), מאשר לעבוד בעורף (לערוך את האתר בתל-אביב). כשאתה במקום ההתרחשות עצמו, יש פחות חוסר ודאות, פחות חוסר אונים. כשאתה נאלץ להיות תלוי בדיווחים של אנשים אחרים (בטלפון, בטלוויזיה) ההרגשה רעה יותר.

אתמול הייתי במשמרת בוקר כשחיפה ספגה מטר טילים. האינסטינקט המיידי היה לעזוב הכל, להתקשר לכולם (מורן, הורים, האחיות שלי), לוודא שהכל בסדר. אחרי שדיברתי עם מי שיכולתי, ממש לא התחשק לי להמשיך לעבוד. המשמרת נגמרה לבסוף, ואני חזרתי לחיפה.

האמת די שקט פה, אין פקקים, אין רעש. בימים רגילים משפצים את הדירה שבקומה העליונה. מורן אמרה שגם אתמול המשיכו לעבוד שם בין האזעקות, ותוך כדי האזעקות. היום שקט שם. זה בערך היתרון היחיד שאני מוצא למצב הביטחוני.

היום אנחנו אורזים תיקים לכמה ימים, אני עושה משמרת אחה"צ, ואחריה נחליט אם לחזור לצפון או להישאר יומיים-שלושה במרכז. אין לי חשק לעבור לחיי פליטות. אבל גם אין לי חשק להיתקע בחיפה בלי יכולת לצאת מהבית. נראה מה יהיה (כנראה שיהיה רע).