כן, כן. הפעם אני יורד למקום הנמוך ביותר בעולם, ליד סדום, ופוגש דמויות מעניינות, (כמעט) כולן בעירום.
חזרתי לחיפה אחרי קצת יותר משבוע בים המלח. מורן ניסתה להתאקלם בקונדיטוריה של אחד מהמלונות המקומיים ואני ניסיתי לבשל את עצמי בצורה מבוקרת בשמש. מדי שנה אני משתדל לרדת לים המלח לתקופה של שבועיים, ולספוג קרינת שמש כדי לרפא את פצעי הפסוריאזיס שלי. הפעם הייתי רק תשעה ימים, מה שאומר שלא כל הפצעים נעלמו, אבל עדיין חווית השיזוף בסולריום היא משהו יחודי ששווה לחשוף אותו בפני העולם החיצון.
שוכבים להם אנשים בכל הגילאים, בצבעים שונים (בדרך כלל בגוונים של אדום, בגלל שיש מנהג בקרב בני עדת הסולריום לשרוף את עצמך קצת יותר מדי), בני כל הלאומים, דוברי שפות שונות, ומנסים לתפקד בתור קולטי שמש. ההבחנה היחידה נעשית על בסיס מין, מכיוון שזאת יש לדעת - השיזוף נעשה בעירום, שהרי הפסוריאזיס לא מתנהג בצורה מנומסת ולא מבדיל בין חלקי הגוף השונים. כל כמה דקות אתה צריך להסתובב על הגריל, כדי שצד אחר של הגוף ייחשף לשמש, ובינתיים אפשר לקרוא עיתונים או ספרים, לפתור סודוקו, להתאמן בג'אגלינג, או להיזכר בהודו. למה הודו? לא יודע, אולי משהו בהרגשה שזה רק אני והעולם כאן, אין אף אחד אחר שיפריע לי, אין מסכות (אין גם בגדים), אין מה צריך לעשות היום, מה צריך להספיק מחר. רק אתה והעולם.
אז את מי פגשתי הפעם? אני לא מתערבב בדרך כלל עם כל העדה, מוצא לי פינה שקטה ליד הקוּלר ומנסה לקרוא. אבל הפעם פגשתי בחור חרדי צעיר, שנראה ממש כמו קוני למל, הגיע מברוקלין שבארצות הים לחודש, והסביר לי באנגלית במבטא יידישאי שהוא מחסידות סאטמר האנטי-ציונית ומה זה אומר. דיברנו קצת על ציונות, משיחיות, גאולה, שירות בצבא ועל חיפה.
חוץ מזה קראתי ספר מצוין - "זורבה היווני". ספר טוב, מרגש, כדאי לקרוא. במיוחד כשאתה באמצע החיים ולא יודע מה אתה רוצה מעצמך או למה. זורבה הוא מין מצפן אנושי פשוט מאוד שחי על חופש, אוויר, אהבה, ריקוד, שמחה, עצב. משהו מזוקק כזה שלא מוצאים בחיים האמיתיים.
בסיכום השהות הקצרה בערד מורן החליטה (כצפוי) שעבודה בבית מלון זה לא באמת בשבילה. היחס לעובדים, העובדה שרק חלק קטן מהזמן מוקדש לאפייה ורוב הזמן מוקדש לעריכת שולחנות במזנון ולהגשה לאורחים לא עשו לה חשק להישאר. אני טיפה מאוכזב אולי, כי היה לי מין חלום כזה לגור בקצה העולם, מנותק מהעולם, ומחובר רק לאינטרנט, לספרים ולתיזה (שוב שיחזור של חלום הבריחה להודו?). אבל אין באמת טעם לנסוע לערד רק כדי לברוח מהעולם. אם בא לי לברוח מהעולם אני יכול לעשות את זה גם בחיפה, נכון?
אולי.
בינתיים הוספתי כאן לבלוג רשימות של לוחות זמנים ומה צריך לעשות השבוע. בסוף השבוע אני מתחייב לדווח מה הספקתי. אולי ייצא משהו מעשי מכל הסיפור הזה של הבלוג ומכל המלים שאני משחית כאן.
בעבודה בעיתון הדברים נשארו בעצם כפי שהיו. הגעתי מים המלח עם החלטה שאני רוצה לעזוב (כי כאמור לא צריך לברוח עד ערד כדי להתפטר מהעבודה), אבל העורך שלי הצליח לשכנע אותי להישאר, והבטיח שבחודש הקרוב הוא ייתן לי להוריד פרופיל קצת, ואחרי החודש הקרוב אולי דברים יירגעו מעצמם. אז אני עדיין במצב ההחלטה של אי-החלטה. נראה איך אני אעבור את השבועות הקרובים, האם אני מצליח למצוא גם זמן לעבודת התיזה, או שאני נשאב כמו תמיד למשימות היומיומיות של העבודה.
אני תוהה האם להחליט שלא להחליט, זה כמו לעשות על ידי אי עשייה, או לדעת על ידי אי ידיעה. צריך לשאול איזה מומחה טאואיסטי מה דעתו על כך.
ובינתיים אני צריך ללכת לעבודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: