|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סיור במסדרונות הכיבוש ביום רביעי הצטרפתי לסיור של אנשי "הארץ" ברמאללה, במשרדי העיתונים הפלסטיניים אל-חיאת אלג'דידה (الحيات الجديدة) ואל-איאם (الايام). שמעתי על הסיור במקרה, ובדיעבד כנראה שלא הייתי אמור להצטרף אליו מלכתחילה, מכיוון שצבא הכיבוש סירב לאפשר לי להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית. הסיבה לסירוב היתה שרירותית למדי - אין ברשותי תעודת עיתונאי מעודכנת של לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). אני לא יודע אם הסיבה לסירוב של אלוף פיקוד המרכז היא הדאגה היתרה לביטחוני בגלל שאני לא עיתונאי (אם מישהו עלול להיפגע, לפחות שיהיה עיתונאי שמאלני של "הארץ"), או פשוט סיבה ביורוקרטית טפשית (טופס 234/ז של פיקוד מרכז אומר שצריך אישור של סמ"ר איקס ממחלקת דוברות, וסמ"ר איקס חייב למלא בטופס מספר תעודת עיתונאי בתוקף). אבל למה לנסות לחפש היגיון בהתנהלות של צבא כיבוש?
בכל מקרה, ירדתי מהמיניבוס בירושלים עם הדס, שגם לה אין תעודה מתאימה, והלכנו לסייר בכנסת ישראל, בהדרכתו של צבי זרחיה, הכתב המסור של הארץ-The Marker. במקום להיפגש עם עיתונאים ואנשי שלטון פלסטיניים, התרשמתי לכמה שעות ממפגשים מזדמנים עם עיתונאים ואנשי שלטון ישראליים.
אז הנה כמה מסקנות מהביקור:
- קודם כל - מליאת הכנסת נראית הרבה יותר קטנה במציאות מאשר בטלוויזיה. נשאלת השאלה איזה גודל קובע - של המציאות או של הטלוויזיה?
- מפגש פנים אל פנים עם אנשים הוא נעים יותר משיחה בטלפון, כמו ששיחה בטלפון עדיפה על שיחה / צ'ט באינטרנט. את זרחיה וגדעון אלון, כתב "הארץ" בכנסת (עד סוף מארס), אני מטריד מדי פעם בטלפון בבקשות לקבל חומר מהכנסת. לחץ הזמנים (שלי ושלהם) גורם לשיחות להיות בדרך כלל תמציתיות עד לאקוניות. כשפוגשים את האנשים שמאחורי הקול בטלפון, לוחצים להם את היד ומדברים איתם כמה משפטים "כמו בני אדם", פתאום מגלים (הפתעה!) שיש יותר מאשר קול נזעף בצד השני.
- הרבה דברים חשובים קורים בכנסת, למרות שלא על כולם מדווחים. כך, ביום אחד, הספקתי לראות הדחה של יו"ר ועדת הכספים, אישור להקמת אקדמיה ללשון הערבית, אישור בקריאה ראשונה של חוק להארכת חופשת לידה, וגם פרידה מכתב בכיר בכנסת.
- אבל נראה שהמסקנה העיקרית היא שאנשים מקבלים "פידבק חיובי" בעיקר כשנפרדים מהם. כך, כל חברי ועדת הכספים ציינו עד כמה היו"ר המודח של הוועדה, ח"כ יעקב ליצמן, היה יו"ר מקצועי, וכמה חבל להיפרד ממנו. וכך, כל חברי הכנסת והכתבים שנפרדו מגדעון אלון ציינו את הרצינות, העומק והמקצועיות שלו.
זו היתה מעין "מסיבת עיתונאים" מאולתרת לכבודו של גדעון אלון, בחדר של ועדת חוק, חוקה ומשפט, שאליה הוזמנו גם חברי כנסת. אפשר היה לראות שגם כשאין מצלמות בחדר, חברי וחברות הכנסת אוהבים להיות בצד אחד של המיקרופון, לשבת בראש השולחן, לזכות ב"זמן שידור", בעוד שהעיתונאים מסתדרים בדרך כלל טוב יותר בתפקיד המקשיבים.
- גדעון אלון היה שדר ספורט ב"שירים ושערים" (זהבה גלאון חשפה את העובדה הזו. אני לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי זה סקופ רציני ביותר).
זהו, אין הרבה מסקנות. הכנסת היא בעצם מקום ככל המקומות. כמו כל מקום, יש הרבה עבודה שחורה, ופועלים חרוצים יותר וחרוצים פחות במסדרונות, ויש חדר אוכל עם מנה עיקרית ושתי תוספות, ויש שומרים בכניסה, ויש רעש של עבודות בנייה, ויש אחווה מוזרה קצת אבל הגיונית בעצם בין יריבים פוליטיים, וקולגות למקצוע (העיתונות, למשל).
על מה שקורה מעבר למחסום אני אצטרך כנראה ללמוד בהזדמנות אחרת.
| |
חורף שמח, יהודים!
לא כתבתי הרבה זמן, כי לא היה לי מה להגיד. אבל השלג בירושלים מוציא אפילו שונאי-חורף כמוני מהחורים שבהם הם נוהגים להתחבא בימי צינה וקור, ימים שבהם אפילו אנשי פורום מזג האוויר זוכים להגיב לכתבות השלג במדור החדשות.
אז - חג שמח, ירושלמים! מי ייתן ואצבעות ידיכם יקפאו מרוב כדורי שלג שתיידו האחד בשני! מי ייתן ועל ראשי כל הגבעות יתנוססו אנשי שלג רעולי פנים, מחוטטי אפים (עשויים מגזר) ובעלי משקל עודף (של גבישי מים בצורת משושה)!
לא, באמת. ימי השלג בירושלים הם ימים קסומים. עם קצת מזל, אולי אספיק לראות קצת מהלבן הלבן הזה מחר, אם יישאר. יש הרצאה על ספרו החדש של הלל כהן, ואני מקווה לנצל את יום החופש לנסיעה לעיר הקודש האחת והיחידה. אז צריך קצת מזל כדי שהדרכים יהיו פתוחות, ועוד יותר מזל כדי שיישאר שלג עד הצהריים. לתשומת לבם של החזאים, מפעילי התנורים ואנשי השלג.
בקשר להרצאה - אני יודע שכבר הבטחתי אחת בעבר, אבל הפעם מדובר במוסד מכובד - מכון ון-ליר, אז אני (כמעט) בטוח שלא יהיו ביטולים.
לאנשי השפלה, העוסקים בחול (ולא בשלג) ולא מעסיקים עצמם במתרחש ממזרח לאיילון - יש אירוע ביום ראשון הקרוב, 31/12 למניינם, הלא הוא י' בטבת (יום תחילת המצור על... ירושלים). כנס לציון תחילת פעולת התו החברתי בתל אביב ייערך בבית החייל בבירת גוש דן, ואפילו ד"ר גדי טאוב ישתתף בו! אז במקום לחגוג את הולדתו של שונא היהודים סילבסטר, לא עדיף שתגיעו כדי לשמוע קצת על ערבות הדדית בין יהודים (ושאר בני אדם)?
| |
אהבת חינם (לנו זה עולה יותר)
אז במקום מצעד היתה עצרת. במקום הומואים פגשתי חברים, סטרייטים ברובם, ובמקום מכות עם חרדים היו דוכנים לממכר משקאות, בייגלה (עם זעתר ירושלמי) וספרי תועבה. ואף על פי כן, ואולי בגלל כל אלה - היה חשוב לעלות אתמול לירושלים, ולהפגין בזכות הזכות הפשוטה של בני אדם לחיות ולתת לחיות.
אחי, משמאל, עם עוד לסבית גאה, אתמול בירושלים (תצלום: יהונתן קלינגר. מצאתי במקרה בפליקר)
רבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. פשוט, לכאורה, אבל בעצם כל כך קשה. נראה שיש אנשים ומגזרים שמעדיפים לשמר דווקא את שנאת החינם לכל מי ששונה ומתנהג קצת אחרת. אבל אפילו ר' מאיר (שפלט כמה שטויות בנושא אהבה חד-מינית) אמר שרק הלא נורמלים הם הנורמלים האמיתיים. כמו שח"כ דב חנין אמר אתמול - חברה שבה קיים עוני, אי צדק, חברה שבה ילדים בבית חאנון ובשדרות לא יכולים לישון בשקט - היא הלא נורמלית, ודווקא העצרת אתמול ביטאה את הדבר הכי שפוי שאפשר לעשות.
לשנה הבאה בירושלים המשוחררת!
| |
אהבת חינם (לנו זה עולה יותר)
שמונה שנים הייתי ירושלמי גאה, עד שבשנה האחרונה נדדתי לחיפה. איכשהוא הזדמנתי אתמול לירושלים, לביקור אצל פרופסור הזקוק לעוזר מחקר. לא נראה לי שהעבודה אצלו תסתדר, אבל בזכות הביקור הזה הספקתי גם להשתתף במצעד הגאווה שנערך אתמול בערב במרכז ירושלים. הייתי שם בעיקר בתור צופה, מעודד, מתעודד, תומך, חבר. למי ששאל הסברתי שהשארתי את החברה בחיפה ובאתי לגלות את הצדדים המודחקים שלי בירושלים.
האמת היא שיו"ר הבית הפתוח בירושלים היתה חניכה שלי בצבא. נועה שמה, והיא אחד האנשים הכי חיוביים שיצא לי להכיר אי פעם. לכן גם שמחתי במיוחד כשבית המשפט הכריע בשבוע שעבר שהמצעד יצעד, ושמחתי כשראיתי הרבה אנשים שמחים, צבעוניים, צועדים ברחובות ירושלים, שלערב אחד נצבעו בצבעים נוספים על כתום (חייבים להגיד שירושלים הרבה יותר כתומה מחיפה).
בצמתים הראשיים עמדו קבוצות של שחורים/כתומים שצעקו, ירקו וזרקו פצצות סירחון. הצועדים דיברו על סיסמאות של אהבה חופשית, שבתרגום לאנגלית (Free Love) ובחזרה לעברית יכולה להיות אהבת חינם, אבל המפגינים ממול היו מודאגים מאוד מההתדרדרות המוסרית בקרב העם היהודי. מסתבר שלא זו בלבד שיהודי מגרש יהודי, יש יהודים שגם שוכב עם יהודים. אנה אנו באים...
שנאת חינם / אהבת חינם / אהבה חופשית. צבעי הקשת במדרחוב בן יהודה
מלחמת הצבעים מול בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'
בין שאר קבוצות הצועדים היתה גם קבוצת כביסה שחורה, שנוהגת מדי פעם, כך מספרים לעשות פרובוקציות שונות ומשונות בכל מיני ארועים של הקהילה ובכלל. הפעם הן החליטו להתחפש לכתומים ולהפריח סיסמאות כמו "יוגדלו לאלתר פערי השכר" או "כסף לשרים ולא לעניים", "אחת, שתים, שלוש ארבע, תחוזק קרית ארבע". גם קריאות גנאי נגד הומוסקסואלים חלקלקים, לסביות שעירות, שמאלנים, תבוסתנים, בוגדים ושאר חלאות נקראו באוויר. מי אמר שכל השמאלנים הומואים?
לסביות למען עתיד טוב יותר לילדינו (?!)
אז תעשו אהבה ולא מלחמה. שבת שלום.
| |
שכחתי להעלות את ירושלים על ראש שמחתי
(פוסט שלישי ביום זה קצת מוגזם, אבל ככה זה כשיושבים במערכת ואין מה לעשות)
בקיצור - מחר אני בירושלים. ענייני ביקור פרופסורים מזדקנים הזקוקים לסיוע של תלמידים לתארים מתקדמים. אולי תצא לי מזה עבודה חצי קבועה בירושלים (איזה חיפאי צריך עבודה בירושלים?!), אולי סתם ביקור בבירה.
אבל יותר חשוב - מחר בערב יתקיים מצעד הגאווה בירושלים, ואני מקווה שיהיה שמח. יהיה צבעוני, זה בטוח, אז אני אהיה שם. בואו בהמוניכם ותגידו לראש העירייה לופוליאנסקי מה אתם חושבים עליו (אני דוקא הצבעתי עבורו, אבל זה בתקופה אחרת, כשעוד הייתי ירושלמי).
תעשו חיים!
| |
| |