|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?
עוד שבועיים בערך בחירות, ואני רוצה לנצל את הבמה הצנועה הזו כדי להסביר למה אני מתכוון להצביע לחד"ש. ההסבר קצר: אני לא רוצה שהנציגים שלי בכנסת יצביעו אוטומטית בעד המלחמה הבאה (ותהיה מלחמה, אתם יודעים את זה - נגד איראן, נגד קנטון פלסטין (מזרח) או קנטון פלסטין (דרום), סוריה, לבנון. אולי קפריסין). אני מעדיף שהם יצביעו אוטומטית נגד (למרות שאני נגד אוטומט באופן כללי).
זו הסיבה העיקרית. לצערי, אני לא יכול לסמוך על מרצ-התנועה החדשה/ישנה בנושא הזה. הם טובים בלשתוק כשיוצאים למלחמה, לחבק את חיילינו האמיצים תוך כדי המלחמה, ולבכות על התוצאות של המלחמה אחרי שהיא מסתיימת. לגבי שאר המפלגות, ברור שאין על מה לדבר.
וחוץ מזה הגיע הזמן לשבור קצת את ההגדרות העבשות ואת חוקי המשחק הישנים במגרש הפוליטי. הסיבה העיקרית שאפשר להעלות נגד הצבעה לחד"ש היא שהם "לא נחמדים". כלומר - לא ציונים.
ונגד זה יש לי רק את מה שר' מאיר היה נוהג לומר - "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי? בטח שאני לא נורמלי!". והוא גם היה נוהג לפרט מדי פעם - "אם לגנוב זו נורמה, אז אני לא נורמלי. אם לשקר לחברים זו נורמה, אז אני לא נורמלי". רוצה לומר - אם בחוקי המשחק הפוליטים בישראל להיות ציוני משמעו לתמוך בהרג של אזרחים כדי להוכיח לשכנים ש"בעל הבית השתגע" - אז count me out. אני מעדיף להיות לא ציוני.
הערת אגב - אני דווקא כן רואה עצמי כציוני. אני תומך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מדי פעם אני מסתכל סביב, רואה שהוא כבר הוקם, ומרשה לעצמי לדאוג גם לדברים אחרים, כמו שפיותו של הבית הלאומי הזה, בריאותם הנפשית של דייריו ושל שכניו, רווחתם, האוויר שהם נושמים. אתם יודעים - הדברים החשובים האלה שאנחנו אוהבים להדחיק בזמן שאנחנו משכפלים באובססיביות כפייתית טראומות היסטוריות של 2000 שנות.
ועוד הערה - בבחירות הקודמות בטעות נרשם במקום מסוים שתמכתי במפלגת הגמלאים. אבוי לבושה. בסך הכל התכוונתי לומר בימים היפים ההם שלפני מלחמת לבנון השנייה, שמי שלא רוצה להצביע - עדיף שילך לקלפי, יסתום את האף וישים פתק כלשהו. אפילו הגמלאים. בדיעבד, אני לא בטוח שאני מסכים עם מה שכתבתי אז.
אבל אני מרשה לעצמי להמליץ המלצה דומה גם היום, למי שלא יודע מה הטעם להצביע, או לא מצליח למצוא מפלגה / מנהיג חזק שיתאימו להשקפותיו. לכו לקלפי ותצביעו ה' - התנועה הירוקה-מימ"ד. זה עדיף מהימנעות, והם הבחירה השפויה היחידה שהיא גם ציונית (טוב נו, אפשר גם להצביע מרצ, אבל זה נדוש). התנועה הירוקה-מימ"ד הם גם ירוקים אמיתיים (לא כמו המתחזים של פאר ויסנר), גם תומכים בחינוך, בצמצום פערים חברתיים, גם יש להם אנשים טובים ברשימה שאני מאמין שיעשו פעילות חיובית בכנסת (מלכיאור, ערן בן-ימיני, ועוד הרבה פעילי שטח ירוקים).
אבל אני, כאמור, אצביע ו'.
| |
 מדינה קטנה שוקעת לי בבוץ
אזהרה: בלוג זה מכיל תמונות שאינן ראויות לצפייה על ידי ישראלים (לפי
החלטת עורכי חדשות הטלוויזיה ובעלי העיתונים. אתם מוזמנים לחזור לכאן אחרי המלחמה).
צילום: פרנק פורנייה, מתוך ויקיפדיה
ב-13 בנובמבר 1985 התפרץ הר הגעש נבאדו דל רויז בארמרו שבקולומביה. זרמים של בוץ ואדמה מעורבבים בלָבה שטפו במורד ההר. 25 אלף בני אדם מתו באסון. אומיירה סאנצ'ז, בת 13, נלכדה בהריסות ביתה, מתחת לערימה של בטון, בוץ ומים. במשך שלושה ימים היא גססה מול המצלמות. אף אחד לא יכול היה לעזור. רגליה נלכדו בבוץ טובעני וכוחות החילוץ לא יכלו למשות אותה. היא מתה מנמק ומקור. התמונה למעלה צולמה על ידי פרנק פורנייה כמה שעות לפני מותה.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
היה לי יום אפור אם לא שחור
אני מול המרקע.
נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.
ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ
לי אין מה לעשות.
(קוצים א', מתוך האלבום "זרעי קיץ" של מאיר אריאל)
אל תלחצו על PLAY!
אחרי שלא לחצתם על פליי אפשר לחזור לכורסה.
רציתי לשים כאן תמונה שראיתי ביום רביעי באתר של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען (בטעות! לא התכוונתי! אני אזרח שומר חוק! זה הכל בגלל גוגל!). מצאתי אותה שוב הערב, אחרי כמה חיפושים בארכיון של האתר, אבל החלטתי שלא לשכפל אותה כאן. מה הטעם. מספיק לומר שכשראיתי את התמונות נזכרתי בשיר של מאיר אריאל.
גם את המלחמה הזו אנחנו "צורכים" ממסך הטלוויזיה. "נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ", ואין מה לעשות. "נותנים 40 אזרחים קבורים מתחת להריסות" ואנחנו נזפזפ לקליפ האפור-לבן-שחור הבא של דובר צה"ל ממעוף הציפור.
כי אין מה לעשות - הם התחילו. כי צריך לתת לצה"ל לכסח, לשבור עצמות, לרסק את תשתיות הטרור. לגדוע את ראשי הנחש, להשמיד את המוטיבציה של חמאס, לצרוב את התודעה, להפגין שרירים. כי אין מה לעשות - כאן זה המזרח התיכון, חבר, וצריך לשחק לפי הכללים (שאומרים בעיקרון שהם התחילו. ושהכל חוזר אליך וקקה בידיך).
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
מבליט את הכתף הימנית
מוציא את הלשון.
(עוד קטע מקוצים א')
הכל חוזר. הכל יחזור אלינו כמו בומרנג. חשבתם שגמרתם עם לבנון השנייה? קבלו את עזה השלישית. מדהים, לא? איכות הפריים בשידור החוזר על מסכי ה-HD הדקים שלנו רק משתבחת ממלחמה למלחמה. אנחנו צופים בשידור החוזר, עם אותו ראש ממשלה, שפתח במלחמה ויסיים במלחמה. עם אותם פרשנים, אותה מקהלת כלבלבים לקקנית שנובחת תרועות עידוד על הדם בתחילת הקרבות, ותקפוץ לזנב בפוליטיקאים המסמורטטים בסופם. ועם אותו המון - הוא רוצה לראות דם.
ודם הוא יקבל.
ואני? גם אני חלק מההמון.
אני אמשיך לרבוץ בכורסה, לזפזפ בין אתרי האינטרנט. אני יכול לצעוק עד מחר שאני נגד המלחמה. אני יכול ללכת לכל ההפגנות. אני יכול להצביע למפלגת השמאל היחידה בישראל. זה לא משנה. גם אני חלק מההמון.
כששאלו את פרנק פורנייה למה הוא צילם את אומיירה סאנצ'ז במקום לעזור לה, הוא התקשה להסביר שאי אפשר היה לעשות דבר. היא היתה שקועה עמוק מדי בבוץ הטובעני, ואפשר היה רק לנסות ולהרגיע אותה בשעותיה האחרונות. האם גם אנחנו נגיד בעוד חודשיים, בעוד שנה, שאי אפשר היה לעשות דבר? שבזמן שצה"ל שקע בבוץ הטובעני של לבנון / עזה לא יכולנו לעשות דבר חוץ מלספור גופות?
| |
אני רוצה גם - חופצנות וחוצפנות
האופנוען חבט בחלון מכונית (הליסינג, כנראה). הבוּמים הצליחו להגיע אלי, למרות שחלונות המכונית שבה נסעתי היו סגורים. אפשר היה לראות שהוא כועס, זועם על הנהג, שכנראה "חתך" אותו בכביש קודם לכן. הוא עיקם את המראה הצדית, בעט בדלת, הכניס עוד אגרוף.
אני הגעתי למקום שניות אחרי שהתקרית החלה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה יצא נהג מאחת המכוניות שעמדו בצומת בהמתנה לאור ירוק, תפס את האופנוען, שלף תעודה מהכיס ומכשיר קשר מהמכנסיים ונראה היה שהוא קורא לתגבורת. כנראה שוטר בבגדים אזרחיים.
כל אותו הזמן נהג המכונית הסתגר במכוניתו, חלונותיה סגורים, הדלתות היו נעולות. אם אני זוכר נכון, האופנוען בדק גם את הנתון האחרון - ניסה לפתוח את דלת הנהג, אולי רצה לסגור איתו חשבון, ולא רק עם שמשות הרכב.
זו היתה הסצינה שאיתה פתחתי את שבוע העבודה האחרון. שלושה גברים מכים זה את זה, זועמים זה על זה. מחצינים את התסכול שלהם מהפקק, מהעומס על הכביש, מחוסר הזמן, מהאיחור לעבודה. ואולי את התסכול שלהם מעצם היות הכביש, מעצם היות העבודה, מעצם היות הזמן מתקדם לו, מתבזבז לו, ובעיקר מהזולת שתקוע להם באמצע הדרך.
(וכמובן שזה מזכיר בית של מאיר אריאל באחת הגרסאות של עברנו את פרעה. זה קצת ארוך, אז תחזיקו מעמד [הרי עברנו את פרעה], ובעיקר - זמזמו את המנגינה ברקע):
אני יודע?
תראו,
יש לפעמים מצבים,
אתם יודעים
שבן-אדם
פוגש
בן-אדם
הם
מחליפים דעות
ולפני
שאתה יודע מי ומה,
הם מסתייפים
ולפני
שאתה יודע מה ומי...
אז
אני שואל את עצמי מה...
מה בעצם
יוצא
לי מכל זה...
אבל
עברנו
את פרעה, כן
אז
נעבור גם את זה,
חברים.
תראו חברימלאך,
מה
אתם חושבים לעצמכם,
מי
יכול לקחת את כל זה,
מי יכול לשאת את
זה
ה-
נוכחות
הזאת של הזולת עם
העמדה
האחרת שלו
הוא
לא חושב כמוני
הרי
הייתי יכול לשפך את דמו
אז
באמת לפעמים זה צועק,
זה מתפוצץ
בחזה,
אה?
כן,
אבל עברנו את פרעה -
נעבור גם את זה
***
אחרי שהשוטר-אזרח בלם את התקפות האופנוען הציץ ראשו של נהג המכונית מהחלון והוא צעק על האופנוען בחזרה. לא הספקתי לשמוע מה הם אמרו זה לזה, האור ברמזור התחלף לירוק והמכוניות שהיו תקועות בצומת מיהרו לעקוף את הרכבים של המעורבים בקטטה כדי להספיק להגיע בזמן לעבודה. נראה היה שלכולם אצה הדרך להיבלע בחניונים התת-קרקעיים של בנייני המשרדים ברמת החי"ל. פתאום כל אחד התגעגע לפינת הקיוביקל שלו, כאילו זה הדבר שהוא הכי צריך ביום ראשון על הבוקר. רק אל תפריעו לי את הסדר המוכר והאהוב עם איזה זולת שנמרח על שמשת הרכב שלי (טוב, לא שלי - של הליסינג).
גם אני מיהרתי לעבודה, להמשיך את מלאכת השיטור היומיומית שאני מנהל מול כל מיני טקסטים שעומדים בתור כדי שיפרסמו אותם באינטרנט. אבל בשתי הדקות שנותרו עד שמצאתי מקום חניה חשבתי שאני מבין ללבם של כל אחד משלושת המעורבים בקטטונת הזו. יש רגעים במהלך נהיגה בכביש שבהם אני מוכן לרצוח את אחד הנהגים האחרים. ויש רגעים שבהם אני מאחל לאופנוענים שחותכים אותי מימין אלף ואחת מיני מיתות משונות מתחת לגלגלי משאיות בגדלים שונים. ויש רגעים שבהם פשוט מתחשק לי לאזוק את כל האנשים שמעצבנים אותי, ולעצור אותם בעוון התנהגות שאינה הולמת אף אחד.
אבל בעיקר הבנתי שגם אני חי עם כמה תסכולים שבדרך כלל אין להם פתרון: במרוץ אחר הזמן שאף פעם לא מספיק, בחישובי "כמה כסף צריך כדי לרכוש את החפץ הנחשק הבא" (כעת על הפרק - EEE PC או MSI Wind), בעצבים על האנשים שמסביבי - נהגים בכביש, עמיתים בעבודה, חברים או בני משפחה.
אז עד הפוסט הבא, בתקווה שיהיה קיץ שפוי, אני רוצה להקדיש לשלושת הנהגים מיום ראשון את השיר הבא:
| |
 כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה
קראתי הבוקר חוכמת פילוסופיה מדינית שימושית, ונזכרתי בשיר של מאיר אריאל:
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות מה לחשוב
מה להיות מה לעשות
ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטים
הלומי פטישוני כסף סמויים
אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבהים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קדמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חית המתכת חית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם טיפות של דם בקסקסיה
חית המתכת כבר כאן. והיא שולטת לא רק בכיס, בלעה לא רק את השלטון, היא גם אומרת לנו מה לחשוב, יונקותיה הגיעו לסלון הפרטי שלנו. המרצים שלה מלמדים אותנו בעזרת עדה של דוגמנים ודוגמניות איך להתנהג איש עם רעהו. "ואהבת לרעך כמוך"? עזוב, לנו יש מקיאוולי. חמלה? סולידריות? שכחנו כבר מזמן, אנחנו כאן רק כדי לעודד צריכה, להעלות את הגרפים, לספור רייטינג.
מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי
יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה
זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור
| |
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: