|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אני רוצה גם - חופצנות וחוצפנות האופנוען חבט בחלון מכונית (הליסינג, כנראה). הבוּמים הצליחו להגיע אלי, למרות שחלונות המכונית שבה נסעתי היו סגורים. אפשר היה לראות שהוא כועס, זועם על הנהג, שכנראה "חתך" אותו בכביש קודם לכן. הוא עיקם את המראה הצדית, בעט בדלת, הכניס עוד אגרוף.
אני הגעתי למקום שניות אחרי שהתקרית החלה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה יצא נהג מאחת המכוניות שעמדו בצומת בהמתנה לאור ירוק, תפס את האופנוען, שלף תעודה מהכיס ומכשיר קשר מהמכנסיים ונראה היה שהוא קורא לתגבורת. כנראה שוטר בבגדים אזרחיים.
כל אותו הזמן נהג המכונית הסתגר במכוניתו, חלונותיה סגורים, הדלתות היו נעולות. אם אני זוכר נכון, האופנוען בדק גם את הנתון האחרון - ניסה לפתוח את דלת הנהג, אולי רצה לסגור איתו חשבון, ולא רק עם שמשות הרכב.
זו היתה הסצינה שאיתה פתחתי את שבוע העבודה האחרון. שלושה גברים מכים זה את זה, זועמים זה על זה. מחצינים את התסכול שלהם מהפקק, מהעומס על הכביש, מחוסר הזמן, מהאיחור לעבודה. ואולי את התסכול שלהם מעצם היות הכביש, מעצם היות העבודה, מעצם היות הזמן מתקדם לו, מתבזבז לו, ובעיקר מהזולת שתקוע להם באמצע הדרך.
(וכמובן שזה מזכיר בית של מאיר אריאל באחת הגרסאות של עברנו את פרעה. זה קצת ארוך, אז תחזיקו מעמד [הרי עברנו את פרעה], ובעיקר - זמזמו את המנגינה ברקע):
אני יודע?
תראו,
יש לפעמים מצבים,
אתם יודעים שבן-אדם פוגש
בן-אדם הם
מחליפים דעות ולפני
שאתה יודע מי ומה,
הם מסתייפים ולפני
שאתה יודע מה ומי... אז
אני שואל את עצמי מה...
מה בעצם יוצא
לי מכל זה...
אבל עברנו
את פרעה, כן אז
נעבור גם את זה,
חברים.
תראו חברימלאך, מה
אתם חושבים לעצמכם, מי
יכול לקחת את כל זה,
מי יכול לשאת את
זה ה- נוכחות
הזאת של הזולת עם העמדה
האחרת שלו הוא
לא חושב כמוני הרי
הייתי יכול לשפך את דמו אז
באמת לפעמים זה צועק,
זה מתפוצץ בחזה,
אה? כן,
אבל עברנו את פרעה -
נעבור גם את זה
***
אחרי שהשוטר-אזרח בלם את התקפות האופנוען הציץ ראשו של נהג המכונית מהחלון והוא צעק על האופנוען בחזרה. לא הספקתי לשמוע מה הם אמרו זה לזה, האור ברמזור התחלף לירוק והמכוניות שהיו תקועות בצומת מיהרו לעקוף את הרכבים של המעורבים בקטטה כדי להספיק להגיע בזמן לעבודה. נראה היה שלכולם אצה הדרך להיבלע בחניונים התת-קרקעיים של בנייני המשרדים ברמת החי"ל. פתאום כל אחד התגעגע לפינת הקיוביקל שלו, כאילו זה הדבר שהוא הכי צריך ביום ראשון על הבוקר. רק אל תפריעו לי את הסדר המוכר והאהוב עם איזה זולת שנמרח על שמשת הרכב שלי (טוב, לא שלי - של הליסינג).
גם אני מיהרתי לעבודה, להמשיך את מלאכת השיטור היומיומית שאני מנהל מול כל מיני טקסטים שעומדים בתור כדי שיפרסמו אותם באינטרנט. אבל בשתי הדקות שנותרו עד שמצאתי מקום חניה חשבתי שאני מבין ללבם של כל אחד משלושת המעורבים בקטטונת הזו. יש רגעים במהלך נהיגה בכביש שבהם אני מוכן לרצוח את אחד הנהגים האחרים. ויש רגעים שבהם אני מאחל לאופנוענים שחותכים אותי מימין אלף ואחת מיני מיתות משונות מתחת לגלגלי משאיות בגדלים שונים. ויש רגעים שבהם פשוט מתחשק לי לאזוק את כל האנשים שמעצבנים אותי, ולעצור אותם בעוון התנהגות שאינה הולמת אף אחד.
אבל בעיקר הבנתי שגם אני חי עם כמה תסכולים שבדרך כלל אין להם פתרון: במרוץ אחר הזמן שאף פעם לא מספיק, בחישובי "כמה כסף צריך כדי לרכוש את החפץ הנחשק הבא" (כעת על הפרק - EEE PC או MSI Wind), בעצבים על האנשים שמסביבי - נהגים בכביש, עמיתים בעבודה, חברים או בני משפחה.
אז עד הפוסט הבא, בתקווה שיהיה קיץ שפוי, אני רוצה להקדיש לשלושת הנהגים מיום ראשון את השיר הבא:
| |
Time has told me
רציתי לכתוב על כל מיני
דברים, אבל
הזמן טס.
And
time has told me Not to ask for more Someday our Ocean Will
find its shore Nick
Drake - Time has told me
עבר כמעט שבוע
מהמשמרת האחרונה ב"הארץ",
תקופה קלאסית של "בין
עבודות". כמעט
שבוע שלם של חופשה ומה הספקתי לעשות?
למצוא את הקשר המפוקפק בין Mary
Jo של Belle and
Sebastian ל-The
Thoughts of Mary Jane של ניק
דרייק. אה, כן. הצלחתי גם להוסיף למירנדה את האפשרות לתקשר עם שני חשבונות הג'ימייל שלי בו-זמנית (!). נפלא.
היו לי דברים חשובים לספר. לא כל כך חשובים, בעצם. נראה לי שהדבר העיקרי הוא שתכננתי חופשה זמנית מהבלוג. כשהבוס שלך מגיב לבלוג שלך, זה כנראה סימן שהגיע הזמן לעשות שינוי (טוב, עכשיו הוא כבר לא הבוס שלי, אבל אולי כדאי שינוי נוסף). אני עדיין לא יודע מה יבוא במקום, אם בכלל. יש רעיונות לבלוג אחר. יש רעיונות להתעשרות מהירה (אנשים המעוניינים להשקיע בסטארט-אפ מוזמנים לפנות אלי כדי להשכיר רעיונות). אם אף אחד מאלה לא יסתדר כנראה אצטרך לחזור לשוק העבודה (החזרה מתוכננת ליום ראשון הקרוב). עד הפעם הבאה - תמשיכו להנות מהזמן שעובר.
| |
זרעי קיץ באים בנחיריים ורומזים איזה קיץ הולך להיות (הולך להיות מגניב! פרטים בהמשך)
כבר אחרי ב-21 ביוני, היום הארוך בשנה. אפשר אם כן לפתוח באופן רשמי את חגיגות הקיץ. אני שונא חורף. לא אוהב גשם. בז לשלוליות. מצדי - שיהיה קיץ כל השנה.
מה גם שהקיץ הקרוב הולך להיות מיוחד במינו - אני עומד להפוך לאבא! אואואואו איזו התרגשות...
אז מהו הקיץ שבא להיות ממה שהריח לי דק מן הדק גל אהבה שנוסע אלינו נשבר על כמיהה למרחק
| |
אכזבה (טייק 2) יש גם ימים כאלה:
בעבודה היה מעצבן. כשיצאתי משם גיליתי שגנבו לי את האופניים (מי גונב אופניים באמצע היום ברחוב סואן כמו שוקן, ליד בית המשפט, הדואר, מול לפיצוציה?! מי?!). כשהגעתי הביתה גיליתי שנגמרו הכרטיסים למופע של גרוסמן מחר (כך שראו את ההזמנה כמבוטלת). אין מזל. נקווה לפחות שמגיבי מזג האוויר יצליחו לשבור את השיא (בינתיים הם על 113).
שיא מזג אוויר חדש - 211 תגובות! לכבוד השיא, רציתי לעשות מחווה לדייב, שביום חמישי שעבר הגיח שוב וסיפר למה אסור לאכול קרטיבים בקיץ ואיך זה קשור לדובי הקוטב (תגובה 42):
ובכלל דייב חושב שלכתוב תגובות במזג אויר זה קצת לשקר לאחרים שככה
אנשים כותבים מה חושבים ומה מרגישים ומי שקורה בצד השני מתחיל קצת להרגיש
אותו דבר בעצמו וככה הוא נהיה שמח או שנהיה לו עצוב אבל בעצם זה לא הרגשה
שלו, כי זה הרגשה של מי שכתב אותה ואי אפשר להתחלק בהרגשות ובטח שלא לגנוב
אותם.
| |
א-כ-ז-ב-ה (והזמנה) האלבום הראשון שקניתי היה של משינה. הראשון. הוא יצא כשהייתי בכתה ד', אם אני לא טועה, ואני קניתי את הקסטה, עם העטיפה של הקופים, ואחרי יומיים בערך ידעתי בעל פה את כל המלים.
על ארבעה קופים דיבר האלבום: זה שמפהק, סוכן כפול, זה שנוסע לים ואופטיקאי מדופלם
מאז עברו הרבה שנים, רכשתי הרבה דיסקים. היום קראתי שהם ישתתפו בחגיגת העצמאות של גאידמק. אחרי הקמפיין לסלקום זה כבר לא כל כך מפתיע, אבל השילוב הזה של מוסיקה (אמנות קצת קשה להגיד), להקה שפעם אהבתי ומופע הראווה של מר גאידמק גורם לי עדיין בחילה.
ובחזרה לדברים ראויים יותר: ביום שישי ב-16:00 יתקיים בלבונטין 7 בתל אביב מופע שבו יקרא דויד גרוסמן משיריו ומקטעי הפרוזה שלו. יוני רכטר, רונה קינן, דויד פרץ ושלומי שבן ישתתפו בקטעים שהלחינו. נשמע מבטיח.
| |
דפים:
| |