|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 ואיזה מסכנים האוהדים (או: שיר כאב)
מדוכאים? מחפשים גלולות נגד הקאה בעקבות התוצאות? הנה משהו אופטימי:
חברים - ניצחנו בדרבי!
אמנם ניצחון זעום, 4-3, אמנם הניצחון הזה הושג בעקבות שערים עצמיים של מאוכזבי-מרצ שערקו בהמוניהם לחיק הימין של קדימה. אבל לדרבי חוקים משלו, כמו שאומרים, ועכשיו מפלגת השמאל הגדולה במדינה המטורפת הזו היא חד"ש.
ועכשיו בחזרה למציאות. כמה כותרות / הערות קצרות:
גם גדעון לוי הגיע למסקנה שמשהו מקולקל בציונות, לא רק אני. אמרו מעתה: אין ציונות - אין גזענות. או: אין נאמנות בלי אזרחות. או: אין כיבוש - אין ייאוש. אתם מוזמנים לנסות את זה בבית ולהציע הצעות נוספות בתגובות כאן למטה.
(חברים, אני רק צוחק, באמת, לא התכוונתי. אני יהודי נאמן. אל תראו אותי ככה, בסוף כל משפט שאני אומר בעברית יושב ערבי עם נרגילה, בחיי).
לאן תגיעו הוא אמר, מביט בי בעיניים.
החזרתי לו מבט - זרקתי ירושלים
ואחרי שנעלה אותה על ראש שמחתנו, נפגוש בירושלים את ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, שעומדים להיכנס לכנסת על בסיס יומיומי, בתור עוזריו של חבר הכנסת החדש של האיחוד הלאומי. פרצופה של המדינה.
והכי חמוץ-מתוק, (בין כאב עובר על כהניסטים בכנסת, לכאב ששב על פאשיסט בתור ראש המפלגה השלישית בגודלה) היא תופעת המסמסים לציפי. אותן נשות אחוות הסיסטרהוד שהצביעו ללבני והכניסו את שאול מופז וחיים רמון לכנסת. אותם מחזקי קדימה שרצו לתת קונטרה לביבי/ליברמן, והכניסו את זאב בוים, רוחמה אברהם ועתניאל שנלר, וכבונוס גם העלו את המחיר שתדרוש "ישראל ביתנו" כדי להיכנס לקואליציית הימין של נתניהו.
אבל לא עליהם אני מתלונן. הם בסך הכל פעלו כמו שכל אזרח-צרכן אמור לנהוג (להקשיב למה שראובן אדלר אומר לעשות). האשמות הן מפלגות העלק-שמאל, עבודה ומרצ, שבמקום להסביר את ההבדלים בינן לבין הליכוד, קדימה וישראל ביתנו, אמרו רק שהן יחזקו את המתונים, יבלמו את ליברמן, ויכנסו לקואליציה בראשות לבני. מי שרצה קואליציה של לבני, העדיף כבר להצביע למקור. כך ברח מה שאמור היה להיות השמאל הציוני מהכרעות קשות - נגד המלחמה (בטח בצורה שבה נוהלה), נגד ההפרטה, בעד מדינת רווחה, בעד סוציאליזם (כן סוציאליזם. היום כשהקפיטליסטים מלקקים את פצעיהם בוול-סטריט לא בושה להגיד שצריך צדק חברתי ולא חמלה).
בקיצור - תקראו את מה שכתב גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי, ותבינו שהמצב אבוד:
מגפה ימנית / גדעון עשת
בתקופה כלכלית כל - כך קשה, איך זה שהכלכלה לא עמדה בראש
סדר היום של הבחירות? התשובה פשוטה: אין עם מי להתווכח. כמעט כולם כאן באותו הצד
גדעון עשת
איך זה שהכלכלה
העולמית במשבר, כלכלת
ישראל מידרדרת -
ובכל זאת הכלכלה לא עמדה בראש סדר היום של מערכת הבחירות? כך שאל אחד מקוראי המדור,
והשאלה בהחלט במקומה. זה מפתיע גם בגלל העניין עצמו – משבר כזה לא נראה עשרות שנים
- אבל גם בגלל הניסיון של המפלגות לחקות את מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, שם הכלכלה
שיחקה תפקיד מכריע. הנה ניסיון להבין מדוע אין כאן דיון כלכלי בעל ערך. הניסיון
יתחיל במבט על הפערים בין המפלגות בתחום המדיני. זה אולי יהיה פשטני, אבל לטעמי
מאיר עיניים.
מה ההבדל בין
השמאל והימין בשאלה המדינית המרכזית שעומדת בפני המדינה: ההסדרים עם פלסטין, סוריה
ולבנון? ההבדל ניתן להארה בנקודה אחת: השמאל מוכן לקבוע את גבולות המדינה, הימין –
לא. תסתכלו על כל המפלגות המתמודדות בבחירות על-פי המבחן הזה: השמאל די קל לאיתור,
והוא כולל את חד"ש ו"דעם מפלגת פועלים." אלה שתי המפלגות היחידות המגדירות את
ישראל עם גבול – הגבול שהיה ערב מלחמת .1967 כל המפלגות האחרות (כמעט) מסרבות
לקבוע גבול. אפילו מפלגות הימין הקיצוני מסרבות לקבוע שהגבול במזרח הוא, למשל,
הירדן. זה נכון לגבי הליכוד, העבודה, קדימה, ישראל ביתנו (שמציעה להעביר את ואדי
ערה על תושביו למדינה אחרת) והמפלגות הדתיות. גם אלה מהן שמוכנות להקמת שתי מדינות
בין הירדן והים מסרבות לקבוע גבול. בניגוד למה שחושבים רבים, יש גם שתי מפלגות
ערביות בצד הימני של הפוליטיקה הישראלית: בל"ד והרשימה הערבית המאוחדת. גם הן,
מנימוקיהן, לא קובעות גבול לישראל.
מרצ היא הדבר
היחיד – לפי ההגדרה הזו – שמתקרב למפלגת מרכז. היא אמנם מציעה לחזור לגבולות
,1967 אבל התמידה להשתתף בממשלות שלא חלמו לחזור לשם. רק לאחרונה ניהלה המפלגה
מו"מ על כניסה לממשלה בראשות קדימה, וכל מה שדרשה מציפי לבני זה "תהליך מדיני" -
בולשיט ישראלי מצוי לבזבוז זמן.
העובדה שיש בשמאל
רק שתי מפלגות זעירות היא ביסוד התובנה שאין אצלנו ויכוח מדיני של ממש. אהוד ברק
מסרב בעקשנות לפנות "התנחלויות לא חוקיות," ובכך מפר הוראה של בית-משפט, אבל
יריביו קוראים לו שמאל. הליכוד, קדימה וישראל ביתנו יעשו, כלומר לא יעשו, אותו הדבר. מה ההבדל? אלה ואלה ואלה מסרבים לקבוע את גבול
המדינה אפילו בצורה הכי מינימליסטית. למשל, קביעה שהחוק הישראלי לא חל באותן
"התנחלויות לא חוקיות" כי הן חו"ל.
עכשיו נעבור
לכלכלה. מי בשמאל ומי בימין של הכלכלה? בשבוע שעבר הוצגו כאן מצעי הליכוד, העבודה
וקדימה בתחום המיסוי. מתברר ששלוש המפלגות האלה מציעות כמעט אותו הדבר: הפחתת מסים
לבעלי הכנסה בינונית-גבוהה ומעלה. הבה נאמץ את מחשבתנו כדי לבדוק מה ההבדל בין רוני
בר-און (קדימה,( דן מרידור (ליכוד) ואבישי ברוורמן (עבודה.( האם אביגדור ליברמן
(ישראל ביתנו) חושב אחרת מהם? אפילו אלי ישי (ש"ס) לא מתקשה עם החבורה הזו. מדוע?
כי כולם אותו הדבר.
וכך אפשר לבנות
את החלוקה שמאל/ימין גם בכלכלה לפי נושא אחד: המיסוי. משמאל לקו המפריד אפשר למצוא
את מרצ, חד"ש ודעם. כל השאר – בימין. ואם מבינים שמיסוי הוא הכלי המרכזי בקביעת
מידת השוויוניות בחברה, רואים חלוקה פשוטה ודי חדה. לפי מדד המיסוי להבחנה בין ימין
ושמאל, מרצ זזה מהמרכז שמאלה. זה כל ההבדל.
אפשר לבחון את
החלוקה שמאל-ימין בכלכלה כמעט בכל נושא אחר. מי שהחלה להפריט גופים ציבוריים הייתה
כמעט תמיד מפלגת העבודה, שמשום מה טוענים שהיא שמאל. מי שממשיך ומאמין בכך בלב שלם
הן המפלגות האחרות של הימין. היום מפלגת העבודה מאשימה את נתניהו בהפסדים שנגרמו
לקופות הגמל ולקרנות הפנסיה בשוק ההון. זה נכון רק חלקית. מי שהתחיל את המשחק הזה
היו אברהם בייגה שוחט (עבודה,( חיים רמון (קדימה) וחיים אורון (מרצ) בראשית ואמצע
שנות ה.90-
מי שנתן תנופה
לבתי-ספר פרטיים היה דווקא אמנון רובינשטיין (מרצ,( תחת שרביטו של יצחק רבין
(עבודה.( איך שלא מסתכלים על השאלה, התשובות מטעם הליכוד, העבודה, קדימה ושאר
מפלגות הימין תמיד היו באותו צד. השמאל מיותם יחסית, עם שתיים-שלוש מפלגות קטנות.
וזו התשובה לשאלה
מדוע אין כל דיון כלכלי. כי בשמאל יש שתי מפלגות קטנות ושוליות מאוד בפוליטיקה
הישראלית, ובימין נמצאים כל השאר. האמצע בקושי קיים, עם מפלגה שולית נוספת. הימין
בשליטה מוחלטת, אז מה יש לו להתקוטט עם עצמו? אין לו.
במדינות אחרות
הימין או המרכז מנסים לקחת קולות מהשמאל – ולהפך. בישראל הימין לא מנסה לקחת קולות
מהשמאל, כי אין שם קולות. כל הוויכוח הפוליטי והחברתי בישראל הוא על חלוקת הקולות
בין מפלגות הימין. לכן מערכת הבחירות לא העלתה נושא אחד לדיון. הכל היה "מנהיגות"
ושורה של מילים שוות ערך (ויותר נכון, חוסר ערך.( המהומה היחידה הייתה סביב ההסתה
הגזענית של ליברמן, ולאו דווקא סביב תוכניתו להוציא את "נחל עירון" מתחומי מדינת
ישראל. כי בעניין האחרון הזה – אף אחד לא מאמין לו, ולכן הוא גם לא הותקף.
במדור הזה הומלץ
לא פעם לחוקק בישראל חוק שכר מקסימום. קל לראות לאן הגיעו מאמצי המדור לדחוף נושא
מהותי שכזה. השמאל (חיים אורון – מרצ) הגיש הצעות חוק בנושא, שלא הגיעו לשום מקום.
איש הימין מאיר שטרית (קדימה) הציע חוק דומה ל...שכר במגזר הציבורי. כלומר,
להפעיל מגבלה במקום הכי לא חשוב, ולא לגעת במגזר הפרטי שבו השכר המנופח הוא נזק
כלכלי. שלי יחימוביץ,' המתלבשת לפעמים באדרת שמאלית בתוך מפלגה ימנית, עשתה כמו
אורון. מה שמלמד שהנוסחה להבחנה בין שמאל וימין לא עובדת ב.100%- אבל גם 90% זו
הצלחה לא רעה. מי יודע, אולי בעקבות אובמה ההצעה תופעל גם כאן. על-ידי הימין,
כמובן.
| |
 טוב להיות אידיוט למען ארצנו - דיווח מחגיגות הבירווז של תל אביב
ברוב הדר ובמלוא רוח השטות הראויה, נופח היום בלון הברווז הצהוב על בניין עיריית תל אביב. יאיר גרבוז הכריז ש"טוב להיות אידיוט למען ארצנו" וזאב אנגלמאיר הקריא בגאון את "הכרזת הברווזוּת", הושיט כנף לשלום למדינת ישראל וסיים במלים: אם תרצו אין זו אגע-גע-גע-גע!
ברווז אחד נפוח על הגג, ואחד מעונב על הקרקע
אני בטוח שתמונות רבות יועלו בקרוב לפליקר, אבל הנה אחת המעידה שגם סבתא אווזה אחת לפחות הסתננה לאירוע, הלא היא אשת הראש:
עליזה אולמרט חוגגת את בירווז ת"א
מי שלא ראה את חגיגת הברווז, לא ראה חגיגה מטופשת מימיו, אבל יוכל לכפר על כך מחר, ב-19:00, בקומפורט 13, עם הופעות של קורין אלאל, הג'ירפות (עוד יצור צהוב מטופש), טל פרידמן ולהקתו המגוחכת, שלומי שבן, דפנה והעוגיות, מרסדס בנד, חמי רודנר, מרינה מקסימיליאין בלומין (איזה שם מגוחך!) סוליקו וגם הפתעה - להקת ענק מסתורית!
והנה עוד יוזמה מטופשת שיצאה ממרכז ת"א והתפוגגה כמה ק"מ צפונה משם, יוזמה שגם קוראינו במרכז הבקרה של טילי השיהאב 3 יאהבו: תצלום אווירי של העיר העברית הגאה בעזרת הרבה בלוני הליום (דווח לראשונה באימייל האדום של ynet).
| |
איך הצטרפתי לקרקס ויצאתי לחופשה (פרק שני ובו יסופר על בדידות, מדבר, כיבוש, וקרקס מהפכני נודד)
(הפרק הראשון - בחודש שעבר)
הפרק השני (והאחרון לעת עתה) של עלילותי בקרקס משודר מהמקום הנמוך בעולם – ים המלח. הגעתי לכאן ביום רביעי, וכבר כעבור פחות מ-24 שעות אפשר היה להרגיש בהשפעות החיוביות של ההתנתקות מלחצי העבודה, העיר, מטלות היום-יום. אני מתגעגע מאוד לאמיתי, לחיוך שלו, לגרפעסים שלו, וגם לבכי שלו כשהוא רעב, אבל בעוד כמה ימים הוא יגיע לבקר עם מורן. בינתיים אפשר להנות משמש, המלח והמדבר, ולדבר אתם בטלפון.
אחרי שעוברים את ירושלים ומתחילים לרדת לכיוון ים המלח (קצת אחרי הסיבוב של מעלה אדומים) מגיח הנוף של המדבר. אני אוהב את הריק שלו, הוא לא "מציק" בעיניים עם שפע של פרטים. הוא פשוט. בכל פעם שאני נוסע לים המלח, הוא נראה לי ריק יותר מהפעם הקודמת.
המוכר בקיוסק ליד מכללת אבנת, סמוך למחסום על המעבר מהשטחים לישראל, אמר שמדי פעם טוב היות האדם לבדו, אבל צריך להיזהר, כי לא מומלץ להגזים עם הבדידות. היה לו חיוך טוב, ופנים צרובות מהשמש. הוא פלסטיני שגר ליד חברון, ומפעיל את הקיוסק שלא שייך לו. לא שאלתי למי הוא שייך, ואיך קוראים לו. במקום זה גלגלנו שיחה קצרה על כוס אייס קפה מרענן (אני) וסיגריה (הוא) בנושאי מזג האוויר, ירידת מפלס הים, התחממות כדור הארץ, התיירות מצרפת וכמובן - פוליטיקה.
המחסום שליד הקיוסק היה ריק, אבל בדרך מירושלים מזרחה עברתי לפחות שלושה מחסומים אחרים שהיו מאוישים. אמרתי לו שבכל שנה שאני מגיע לים המלח נוסף מחסום חדש, והוא חייך והסביר שלאחרונה יש מחסום חדש של מג"ב ליד יריחו, שמונע מעבר מפלסטינים שלא מחזיקים באישור "התנחלויות". מה זה אישור התנחלויות? זה אישור שמאשר שהמחזיק בו רשאי לעבוד בהתנחלויות. הוא אמר שהוא בר מזל, כי יש לו אישור בזכות העבודה בקיוסק, אבל אנשים אחרים מרחבי הגדה המערבית שרוצים לבקר "סתם" בים המלח כבר לא יכולים לעשות את זה. קראתי על כך בעיתון לפני זמן מה, אבל רק אחרי נסיעה בכבישים משופצים ורחבים (וקצת ריקים) ומעבר ביעף על פני ארבעה מחסומים (בזכות תעודת הזהות הכחולה ומספר רישוי הרכב הצהוב) אפשר להבין משהו ממה שבעברית נקרא "כיבוש", ובמציאות הוא פשוט שגרה.
אז מה עושים נגד השגרה? מנסים לשבור אותה. אפשר להפסיק לקרוא עיתונים, שרק מדווחים על השגרה ולא עושים הרבה כדי לשנות אותה (בינתיים קראתי רק עיתון אחד לסוף השבוע ולא הרגשתי בחסרון של אינפורמציה). אפשר לצאת לחופשה, מי שיכול.
פרט לדברים האלה – הצטרפתי לאחרונה לקרקס נודד שמארגנים שני ליצנים מדופלמים בשם ג'יל ועמית. המטרה היא ללמד ילדים קצת ג'אגלינג (בעברית אפשר לקרוא לזה "להטוטים": כדורי ג'אגלינג, דיאבולו, flower-stick, צלחת סינית, ועוד). "על הדרך" ננסה להראות להם גם דברים חשובים יותר: שלא הכל בחיים הולך בכוח, ולפעמים כדאי להשתמש בראש, בידיים, בגוף, ביוזמה, בתרגול; שמה שעולה צריך גם לרדת; שתמיד אפשר לשאוף ליותר; שלא כל דבר חייב להיעשות עם מטרה – גם להחזיק שלושה כדורים באוויר זה מספיק חשוב.
זה כל סיפור הצטרפותי לקרקס. אני מקווה שיהיה המשך, ושנצליח לגייס מהפכנים אמיתיים לצבא המזרח-תיכוני ההולך ומוקם - צבא הליצנים המשתוממים.
| |
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
את התמונה הזו מצאתי בין תמונות 
כינוי: