|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מה זה פה? טוויטר?
לא כתבתי הרבה זמן. זה לא בגלל חשבון הטוויטר שפתחתי (לא פתחתי), אלא מכיוון שלא היה מה לכתוב. זמן לקרוא אני לא מוצא, אז זמן לכתוב?
אבל במסגרת האי-טוויטריזציה, רציתי להזמין את מי שנקלע לבלוג הזה, גם אם בטעות, לערב מיוחד שייערך מחר לרגל יום הזיכרון:
זוכרים את הקורבנות. לוחמים לשלום.
ישראלים ופלסטינים מציינים ביחד את יום הזכרון.
הטקס ייערך ביום שני, ערב יום הזכרון 27.4.09, בשעה 21:00 בתאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
בטקס הנערך זו השנה הרביעית, לוקחים חלק משפחות שכולות, ישראלים ופלסטינים
והאמנים: שלומי שבן, מירה עווד, רונה קינן, זאב טנא, וחתן פרס ישראל, ג'אד
נאמן
תבואו. זה עדיף על לחזור לייבב שירים בכיכר. וזה עדיף על לשקוע בייאוש. לשקוע בייאוש אפשר יהיה גם אחר כך.
עוד משהו קטן נגד ייאוש - עובדי האוניברסיטה הפתוחה ממשיכים במאבק נגד ההנהלה. לא יודע את כל הפרטים. אבל אני בטוח שהם צודקים. אז אם אתם במקרה מחר בבוקר באזור רמת אביב - בואו בשעה 10:00 לקלאוזנר 16 ותקשיבו לקצת תורה ודרך ארץ מפי רותי סיני ופרופ' דני גוטווין.
"האוניברסיטה הפתוחה היא הגדולה בארץ ולומדים בה כ-42 אלף סטודנטים, רובם
במסלול מונחה לתואר ראשון. יחד עם הטכניון, אלו הן שתי האוניברסיטאות שבהן
לא נחתמו בשנה שעברה הסכמים עם סגל ההוראה. נוכח זאת, היקפי המשרה של חברי
הסגל באוניברסיטה הפתוחה עדיין נקבעים בכל סמסטר מחדש כשהלכה למעשה,
המרכזים והמנחים מפוטרים ומועסקים בכל פעם מחדש בהתאם למספר הנרשמים".
איזה כיף. זה כמעט נורא כמו מה שהולך בעולם העיתונות.
| |
 הפתווה של פרופ' כשר (aka ד"ר סטריינג'לאב)
אינני מומחה למשפט בינלאומי. אין לי תואר בפילוסופיה. אבל למדתי קצת ערבית ועל ההיסטוריה של האסלאם, ושמעתי על פסקי הלכה אסלאמיים המכשירים את פיגועי ההתאבדות והפגיעה באזרחים חפים מפשע. זה הולך בערך כך: בחברה הציונית כל אזרח בוגר הוא גם לוחם. כל גבר הוא מועמד לשירות צבאי, חייל בשירות פעיל, או חייל מילואים. כך גם נשים רבות. לכן – פגיעה באזרחים שקולה ברוב המקרים לפגיעה בחיילים. לכן מותר להרוג אזרחים ציונים. וודאי שמותר להתקיף מטרות ישראליות מתוך כוונה לפגוע במטרות צבאיות (וכבר הוכחנו שכל מבוגר ציוני הוא מטרה צבאית), ולעתים ייפגעו גם מטרות לא צבאיות (ילדים רכים, או אנשים זקנים). אלו הן טעויות העלולות להתרחש בעת מלחמה, ואין לגנות אותן.
במסגרת תהליך ההתבהמות שעובר על החברה הישראלית, נראה שלמדנו דבר או שניים מהשייח' קרדאווי וחבר מרעיו. פרופ' אסא כשר, פוסק ההלכה של צה"ל בנושא "את מי מותר להרוג, מתי ולמה", מסביר מדוע מותר לצבא לפגוע באזרחים: "אם זה אזרח פלסטיני או חייל ישראלי – עדיף מותו של האזרח", הוא אומר. על האפשרות לוותר מלכתחילה על העימות הצבאי, או לבחור בעימות קצת פחות טוטאלי שלא יגרום להכחדת משפחות שלמות, הוא לא מדבר משום מה. ובכלל, איפה עובר הגבול בין לפגוע בשכן פלסטיני אחד כדי להגן על חייו של חייל ישראלי אחד לבין לפגוע בבית שלם שבו עשרות שכנים פלסטינים, לבין למחוק שכונות שלמות? אפשר גם להחריב את עזה, לחרוש את אדמתה ולפזר מלח על רגביה. אני מניח שכך יהיה מסוכן פחות לחיילי צה"ל לפעול בשטחה.
General "Buck" Turgidson:
Mr.
President, we are rapidly approaching a moment of truth both for
ourselves as human beings and for the life of our nation. Now, truth is
not always a pleasant thing. But it is necessary now to make a choice,
to choose between two admittedly regrettable, but nevertheless
*distinguishable*, postwar environments: one where you got twenty
million people killed, and the other where you got a hundred and fifty
million people killed.
President Merkin Muffley:
You're talking about mass murder, General, not war!
General "Buck" Turgidson:
Mr.
President, I'm not saying we wouldn't get our hair mussed. But I do say
no more than ten to twenty million killed, tops. Uh, depending on the
breaks.
מתוך ד"ר סטריינג'לאב, או איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את הפצצה
אני יודע. החמאס היא כנופיית טרור, הרוצחת בבני עמה, יורה טילים על מטרות אזרחיות ישראליות וראוי לה שתימחה מעל פני האדמה. אם חייבים – גם באמצעים אלימים - אבל אם נאמץ את פילוסופיית הפעולה שלה, נאבד את הצידוק לנקוט באמצעים האלימים האלה.
נראה שכבר אימצנו אותה. הנה דוגמה אחת לפתווה שכזו, הפעם מן הצד הישראלי:
עם פתיחת מלחמת עזה, התהדרו כוחותינו וכתבינו בהצלחת ההונאה הישראלית. זו שאפשרה להפציץ מסדר של שוטרים פלסטיניים ולהרוג עשרות רבות מהם. כאשר החלו להישאל שאלות בדבר הלגיטימיות של התקפה צבאית נגד מטרות אזרחיות הסבירו שחלק מהשוטרים האלה שייכים גם לגופים לוחמים פלסטיניים, והם עלולים היו לפעול נגד צה"ל אם צה"ל יפלוש לעזה. מה המסקנה הלוגית-פילוסופית של פרופ' כשר וחבריו במעבדות הנשק המשפטי של צה”ל? נעלה מטוס לאוויר, ונטיל עליו בו-זמנית שתי משימות: גם לפתוח בפעולה צבאית נגד עזה, וגם להשמיד כמה שיותר שוטרים פלסטיניים. הבנתם את הקונצמאכער? לא, כי אם לא הבנתם (גם אני לא ממש הבנתי), נחזור על כך שוב, הפעם קצת יותר לאט: כל עוד לא נפתחה המלחמה, השוטרים האלה הם מטרות אזרחיות. ברגע שנפתחה המלחמה הם הופכים למטרות צבאיות לגיטימיות. אז נפתח במלחמה, נהפוך אותם למטרות לגיטימיות, ואותה פצצה שפתחה במלחמה, היא גם זו שתקפד את חייהם. לא יודע איך אתם התרשמתם מהטיעון הלוגי-פילוסופי הזה, אבל אני חושב שפרופ' כשר-סטריינג'לאב זכאי לקבל עליו פרס איג-נובל לשלום, לא רק את פרס ישראל.
בוויכוח התיאורטי-פילוסופי בנוגע להצדקת מלחמת עזה האחרונה, אינני בטוח שלישראל לא היתה זכות להגיב, גם באמצעים אלימים, על ירי קסאמים שנמשך שמונה שנים. אבל בפועל, כאשר פרופ' כשר הוא זה שמרביץ תורה בקציני צה"ל, אני לא סומך על אף שיקול שלו, של הקצינים שאותם לימד, ושל מפקדי הצבא וראשי הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שהתנגדתי למלחמה הזו מן הרגע הראשון שלה (ונעזוב רגע את ההיסטוריה של "מי התחיל"). אני, בניגוד לכל אלה, לא רוצה להיות שותף במעשים שעשויים להיות מוגדרים כפשעי מלחמה.
עוד באותו נושא: איך ניצח החמאס במלחמה
| |
 מדינה קטנה שוקעת לי בבוץ
אזהרה: בלוג זה מכיל תמונות שאינן ראויות לצפייה על ידי ישראלים (לפי
החלטת עורכי חדשות הטלוויזיה ובעלי העיתונים. אתם מוזמנים לחזור לכאן אחרי המלחמה).
צילום: פרנק פורנייה, מתוך ויקיפדיה
ב-13 בנובמבר 1985 התפרץ הר הגעש נבאדו דל רויז בארמרו שבקולומביה. זרמים של בוץ ואדמה מעורבבים בלָבה שטפו במורד ההר. 25 אלף בני אדם מתו באסון. אומיירה סאנצ'ז, בת 13, נלכדה בהריסות ביתה, מתחת לערימה של בטון, בוץ ומים. במשך שלושה ימים היא גססה מול המצלמות. אף אחד לא יכול היה לעזור. רגליה נלכדו בבוץ טובעני וכוחות החילוץ לא יכלו למשות אותה. היא מתה מנמק ומקור. התמונה למעלה צולמה על ידי פרנק פורנייה כמה שעות לפני מותה.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
היה לי יום אפור אם לא שחור
אני מול המרקע.
נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.
ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ
לי אין מה לעשות.
(קוצים א', מתוך האלבום "זרעי קיץ" של מאיר אריאל)
אל תלחצו על PLAY!
אחרי שלא לחצתם על פליי אפשר לחזור לכורסה.
רציתי לשים כאן תמונה שראיתי ביום רביעי באתר של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען (בטעות! לא התכוונתי! אני אזרח שומר חוק! זה הכל בגלל גוגל!). מצאתי אותה שוב הערב, אחרי כמה חיפושים בארכיון של האתר, אבל החלטתי שלא לשכפל אותה כאן. מה הטעם. מספיק לומר שכשראיתי את התמונות נזכרתי בשיר של מאיר אריאל.
גם את המלחמה הזו אנחנו "צורכים" ממסך הטלוויזיה. "נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ", ואין מה לעשות. "נותנים 40 אזרחים קבורים מתחת להריסות" ואנחנו נזפזפ לקליפ האפור-לבן-שחור הבא של דובר צה"ל ממעוף הציפור.
כי אין מה לעשות - הם התחילו. כי צריך לתת לצה"ל לכסח, לשבור עצמות, לרסק את תשתיות הטרור. לגדוע את ראשי הנחש, להשמיד את המוטיבציה של חמאס, לצרוב את התודעה, להפגין שרירים. כי אין מה לעשות - כאן זה המזרח התיכון, חבר, וצריך לשחק לפי הכללים (שאומרים בעיקרון שהם התחילו. ושהכל חוזר אליך וקקה בידיך).
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
מבליט את הכתף הימנית
מוציא את הלשון.
(עוד קטע מקוצים א')
הכל חוזר. הכל יחזור אלינו כמו בומרנג. חשבתם שגמרתם עם לבנון השנייה? קבלו את עזה השלישית. מדהים, לא? איכות הפריים בשידור החוזר על מסכי ה-HD הדקים שלנו רק משתבחת ממלחמה למלחמה. אנחנו צופים בשידור החוזר, עם אותו ראש ממשלה, שפתח במלחמה ויסיים במלחמה. עם אותם פרשנים, אותה מקהלת כלבלבים לקקנית שנובחת תרועות עידוד על הדם בתחילת הקרבות, ותקפוץ לזנב בפוליטיקאים המסמורטטים בסופם. ועם אותו המון - הוא רוצה לראות דם.
ודם הוא יקבל.
ואני? גם אני חלק מההמון.
אני אמשיך לרבוץ בכורסה, לזפזפ בין אתרי האינטרנט. אני יכול לצעוק עד מחר שאני נגד המלחמה. אני יכול ללכת לכל ההפגנות. אני יכול להצביע למפלגת השמאל היחידה בישראל. זה לא משנה. גם אני חלק מההמון.
כששאלו את פרנק פורנייה למה הוא צילם את אומיירה סאנצ'ז במקום לעזור לה, הוא התקשה להסביר שאי אפשר היה לעשות דבר. היא היתה שקועה עמוק מדי בבוץ הטובעני, ואפשר היה רק לנסות ולהרגיע אותה בשעותיה האחרונות. האם גם אנחנו נגיד בעוד חודשיים, בעוד שנה, שאי אפשר היה לעשות דבר? שבזמן שצה"ל שקע בבוץ הטובעני של לבנון / עזה לא יכולנו לעשות דבר חוץ מלספור גופות?
| |
הצביעו רונה קינן
מנהיגי "השמאל הציוני" לא הפגינו הערב נגד המלחמה בת"א. הם עדיין מתלבטים אם הם בעדה או נגדה.
מול מאות הלפלפים שהניפו דגלים אדומים במרכז ת"א ("למה לא הפגנתם 8 שנים נגד ירי הקסאמים על שדרות") הפגינו מאות אנשים אחרים שנראו כמו אוהדי מכבי ת"א - עטופים בדגלים, קוראים קריאות בעד ה-מ-ל-ח-מ-ה, רוקדים על הדם ובעיקר מתים לתת לצה"ל לכסח. כמו אוהדי מכבי, ברגע שהקבוצה שלהם תחטוף קצת בהתקפות המתפרצות של היריב, הם ישתתקו. כמו אוהדי מכבי, ברגע שהקבוצה שלהם תרד בפיגור למחצית, הם ידרשו לפטר את המאמן.
(אם לא הבנתם - אני שונא את אוהדי מכבי ואוהב את רונה קינן).
בינתיים, כדי להבין למה מלחמה זה רע ומה טיבם של הגנרלים שמשחקים בלהיות קאובויאים - עשו לעצמכם טובה וצפו ב"מיליון קליעים באוקטובר". הלינק - באדיבות idov.co.il
| |
ואלס עם באשיר (ישראל, גרמניה, צרפת 2008) בימוי: ארי פולמן
לכו לראות את הסרט הזה. הוא מטלטל וחזק. הוא טוב בעיקר כי הוא לא פוליטי, לא מתעסק בוועדות חקירה, לא מדיח שרי ביטחון תאבי דם (בסטייק שלהם) ולא מגיש את המסקנות שלו חתומות. הוא עוסק באישי, בטראומות של החייל-הילד-הלא-גיבור, בהדחקה, ובעיקר בתהליך שבו הזיכרון נשכח כל פעם מחדש, ואז שב ומופיע.
עיתוני סוף השבוע היו מלאים בראיונות (פולמן בסופשבוע של מעריב, המאייר פולונסקי, שעשה עבודה מדהימה, במוסף הארץ). אין לי הרבה מה להוסיף - אז הנה הטריילר, מאתר traileraddict.com
| |
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: