|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 אני רוצה גם - חופצנות וחוצפנות
האופנוען חבט בחלון מכונית (הליסינג, כנראה). הבוּמים הצליחו להגיע אלי, למרות שחלונות המכונית שבה נסעתי היו סגורים. אפשר היה לראות שהוא כועס, זועם על הנהג, שכנראה "חתך" אותו בכביש קודם לכן. הוא עיקם את המראה הצדית, בעט בדלת, הכניס עוד אגרוף.
אני הגעתי למקום שניות אחרי שהתקרית החלה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה יצא נהג מאחת המכוניות שעמדו בצומת בהמתנה לאור ירוק, תפס את האופנוען, שלף תעודה מהכיס ומכשיר קשר מהמכנסיים ונראה היה שהוא קורא לתגבורת. כנראה שוטר בבגדים אזרחיים.
כל אותו הזמן נהג המכונית הסתגר במכוניתו, חלונותיה סגורים, הדלתות היו נעולות. אם אני זוכר נכון, האופנוען בדק גם את הנתון האחרון - ניסה לפתוח את דלת הנהג, אולי רצה לסגור איתו חשבון, ולא רק עם שמשות הרכב.
זו היתה הסצינה שאיתה פתחתי את שבוע העבודה האחרון. שלושה גברים מכים זה את זה, זועמים זה על זה. מחצינים את התסכול שלהם מהפקק, מהעומס על הכביש, מחוסר הזמן, מהאיחור לעבודה. ואולי את התסכול שלהם מעצם היות הכביש, מעצם היות העבודה, מעצם היות הזמן מתקדם לו, מתבזבז לו, ובעיקר מהזולת שתקוע להם באמצע הדרך.
(וכמובן שזה מזכיר בית של מאיר אריאל באחת הגרסאות של עברנו את פרעה. זה קצת ארוך, אז תחזיקו מעמד [הרי עברנו את פרעה], ובעיקר - זמזמו את המנגינה ברקע):
אני יודע?
תראו,
יש לפעמים מצבים,
אתם יודעים
שבן-אדם
פוגש
בן-אדם
הם
מחליפים דעות
ולפני
שאתה יודע מי ומה,
הם מסתייפים
ולפני
שאתה יודע מה ומי...
אז
אני שואל את עצמי מה...
מה בעצם
יוצא
לי מכל זה...
אבל
עברנו
את פרעה, כן
אז
נעבור גם את זה,
חברים.
תראו חברימלאך,
מה
אתם חושבים לעצמכם,
מי
יכול לקחת את כל זה,
מי יכול לשאת את
זה
ה-
נוכחות
הזאת של הזולת עם
העמדה
האחרת שלו
הוא
לא חושב כמוני
הרי
הייתי יכול לשפך את דמו
אז
באמת לפעמים זה צועק,
זה מתפוצץ
בחזה,
אה?
כן,
אבל עברנו את פרעה -
נעבור גם את זה
***
אחרי שהשוטר-אזרח בלם את התקפות האופנוען הציץ ראשו של נהג המכונית מהחלון והוא צעק על האופנוען בחזרה. לא הספקתי לשמוע מה הם אמרו זה לזה, האור ברמזור התחלף לירוק והמכוניות שהיו תקועות בצומת מיהרו לעקוף את הרכבים של המעורבים בקטטה כדי להספיק להגיע בזמן לעבודה. נראה היה שלכולם אצה הדרך להיבלע בחניונים התת-קרקעיים של בנייני המשרדים ברמת החי"ל. פתאום כל אחד התגעגע לפינת הקיוביקל שלו, כאילו זה הדבר שהוא הכי צריך ביום ראשון על הבוקר. רק אל תפריעו לי את הסדר המוכר והאהוב עם איזה זולת שנמרח על שמשת הרכב שלי (טוב, לא שלי - של הליסינג).
גם אני מיהרתי לעבודה, להמשיך את מלאכת השיטור היומיומית שאני מנהל מול כל מיני טקסטים שעומדים בתור כדי שיפרסמו אותם באינטרנט. אבל בשתי הדקות שנותרו עד שמצאתי מקום חניה חשבתי שאני מבין ללבם של כל אחד משלושת המעורבים בקטטונת הזו. יש רגעים במהלך נהיגה בכביש שבהם אני מוכן לרצוח את אחד הנהגים האחרים. ויש רגעים שבהם אני מאחל לאופנוענים שחותכים אותי מימין אלף ואחת מיני מיתות משונות מתחת לגלגלי משאיות בגדלים שונים. ויש רגעים שבהם פשוט מתחשק לי לאזוק את כל האנשים שמעצבנים אותי, ולעצור אותם בעוון התנהגות שאינה הולמת אף אחד.
אבל בעיקר הבנתי שגם אני חי עם כמה תסכולים שבדרך כלל אין להם פתרון: במרוץ אחר הזמן שאף פעם לא מספיק, בחישובי "כמה כסף צריך כדי לרכוש את החפץ הנחשק הבא" (כעת על הפרק - EEE PC או MSI Wind), בעצבים על האנשים שמסביבי - נהגים בכביש, עמיתים בעבודה, חברים או בני משפחה.
אז עד הפוסט הבא, בתקווה שיהיה קיץ שפוי, אני רוצה להקדיש לשלושת הנהגים מיום ראשון את השיר הבא:
| |
מזרח תיכון חדש
בלי ששמנו לב - הולך ומתרקם לו מזרח תיכון חדש: חמאסטן בעזה, פתח-לנד בגדה, בלבנון נלחמים באל-קאעדה, והסורים מתקשים להבין את הרמזים העבים של ישראל וארה"ב וממשיכים לדבר על מו"מ לשלום (רק בכוח הם מבינים, חברים!).
ועל כל אלה מנצח בכיר מדינאי ישראל, האדם שכ-ו-ל-נ-ו רצינו בתור נשיא (אני לא כל כך, אבל מי אני לעומת חיים רביבו, משה דץ, גלית גוטמן?). האחד והיחיד, הבלתי נלאה שמעון פרס.
תודו שהוא יודע לקיים הבטחות.
| |
הרבה פחות מאלף מלים על דימויים גרפיים והקשר שלהם למציאות
באיחור של שבוע אני שולח אתכם לכתבה של "עובדה" ששודרה ביום חמישי שעבר על מאריא, ילדה שנפצעה קשה בפעולת "סיכול ממוקד" של צה"ל בעזה, שקצת יצאה מהמיקוד (בעברית אומרים - יצאה מהפוקוס). הילדה המקסימה הזו, שמשותקת מהצוואר ומטה ומחוברת למכונות הנשמה, היתה נושא לכתבה של גדעון לוי ב"הארץ" לפני חצי שנה. איכשהו, למרות שאני איש של מלים, קשה להתחבר לסיפור כזה דרך מלים בלבד. צריך לראות את הכתבה כדי להבין.
גם את תערוכת תמונות השנה World Press Photo המוצגת בדיזנגוף סנטר צריך לראות, ואת אחותה הקטנה, עדות מקומית, של צלמים ישראלים. האסונות של הכדור עליו אנחנו חיים נשארים אותם אסונות, המלחמות נראות דומות, ועדיין מספיקה תמונה אחת של פגיעת קטיושה, או אבא שמחבק את בנו קטוע היד כדי להרגיש את הכאב, הפחד. הייתי מביא לכם כמה דוגמאות, אבל באתר של התמונות הזוכות ביקשו יפה לא להעתיק אותן, פשוט תלחצו על הקישורים.
ומי שרוצה להתרשם במו עיניו - מוזמן לביקור חטוף ברחוב הקצבים בשוק הכרמל. הזדמנו לשם (כמעט) בטעות ביום שישי האחרון, ואני יכול להבטיח לכם שהטעם של הסטייק שאתם אוכלים יהיה שונה אחרי שתראו תערוכה של ראשי פרות ופרים מביטים עליכם בעיני עגל (מזדקן אמנם, אך כזה שסיים את חייו בלי התראה מוקדמת).
| |
טייקון הרווחה של מדינת ישראל
(מורן הקציבה לי רק עשר דקות לכתיבת הבלוג, אז קבלו תרגיל בכתיבה מהירה)
ועדה שמינה ראש הממשלה, שהוא גם שר הרווחה הגיעה למסקנה (הלא מפתיעה) כי "במשרד הרווחה אין יד מכוונת, הנהלת המשרד חלשה, היא אינה מקיימת תהליכי קבלת החלטות מסודרים ושבויה בידי ועד העובדים". זו ידיעה מהעמוד הראשון של "הארץ" ביום שישי האחרון.
ידיעה אחרת (מהעמוד השני) מראה מה התוצאות של הידיעה הקודמת: ארקדי גאידמק פינה באופן לא מסודר את ילדי שדרות ומשפחותיהם לאילת.
ובאמצע, בין שתי הידיעות האלה עומד אדם די פאתטי. קוראים לו עמיר פרץ, תושב שדרות, שהבטיח להילחם למען רווחה, ובסוף סתם נלחם, בשביל הפנאן. הוא חושב ש"התופעה הזו לא יכולה להימשך", בהתייחסו לאוטובוסים של גאידמק. אבל הרי ברור שהתופעה הזו תהפוך לדרך היחידה שבה (לא) ייפתרו דברים במדינה המפריטה עצמה לדעת שקוראת לעצמה "ישראל". אולי מדינה יהיה מוגזם לקרוא לה. עדיף מיזם.
מדינה שבה ערוץ מסחרי מארגן "יום טוב" למען ילדים חולים, מדינה שבה אזרחים שממנים את תקציב הביטחון השמן בעולם מתבקשים לתרום לרווחת החיילים, מדינה שבה אנשי עסקים קונים תרופות לחולי סרטן, מדינה שבה בעלות בנקים מממנות תוכניות לימודים על "האושר" לילדים, מדינה שבה חברות סלולר צובעות את מגרשי המשחקים בשכונות המצוקה של העיר.
אז התופעה הזו לא יכולה להימשך - היא כבר דוהרת קדימה.
(סליחה על חוסר הלינקים - זה בגלל חוסר הזמן)
עדכון: דניאל בן סימון כתב היום באותה רוח ב"הארץ".
| |
בשולי החדשות
אזרחים חפים מפשע ממשיכים למות. היום זו היתה פאינה סלוצקר משדרות, שנהרגה מפגיעת רקטה. חברי הכנסת של חד"ש באו היום לעיר, להביע השתתפות בצער, ולגנות כל פגיעה באזרחים. אני חושב שהם האנשים היחידים שהיו גם בהלוויה היום וגם בהלוויות של הרוגי בית חאנון.
נושא אחר.
אביגדור ליברמן, בידיעה קטנטנה ב"הארץ", אמר ש"יש היום בעולם שניים וחצי משטרים רציונליים - ממשלות שפועלות ליישם את מדיניותן. אלה ממשלות סינגפור וסין, ובמידה מסוימת גם רוסיה". מעניין, לא?
לגבי סינגפור אני לא כל כך יודע (אם כי מצאתי ששיעור ההוצאות להורג שם מרקיע שחקים), אבל סין ורוסיה הן דוגמאות מצוינות, לא? פגיעה בחופש הדיבור, קפיטליזם וחסר רחמים, כליאה של מתנגדי המשטר, פיאודליזם נוסח המאה ה-21. כל מה שאנחנו מייחלים לו גם אנו. אכן, ממשלות שפועלות ליישם את מדיניותן (אגב, גם ברית המועצות של סטאלין, איטליה של הדוצ'ה, פעלו כדי ליישם את מדיניותן).
כדאי שתדעו מה חושב ראש הממשלה הבא שלכם. וכדאי גם שתשימו לב איך אפשר להכשיר הכל בשם היעילות, הישימות והמדיניות.
| |
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: