|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 אני רוצה גם - חופצנות וחוצפנות
האופנוען חבט בחלון מכונית (הליסינג, כנראה). הבוּמים הצליחו להגיע אלי, למרות שחלונות המכונית שבה נסעתי היו סגורים. אפשר היה לראות שהוא כועס, זועם על הנהג, שכנראה "חתך" אותו בכביש קודם לכן. הוא עיקם את המראה הצדית, בעט בדלת, הכניס עוד אגרוף.
אני הגעתי למקום שניות אחרי שהתקרית החלה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה יצא נהג מאחת המכוניות שעמדו בצומת בהמתנה לאור ירוק, תפס את האופנוען, שלף תעודה מהכיס ומכשיר קשר מהמכנסיים ונראה היה שהוא קורא לתגבורת. כנראה שוטר בבגדים אזרחיים.
כל אותו הזמן נהג המכונית הסתגר במכוניתו, חלונותיה סגורים, הדלתות היו נעולות. אם אני זוכר נכון, האופנוען בדק גם את הנתון האחרון - ניסה לפתוח את דלת הנהג, אולי רצה לסגור איתו חשבון, ולא רק עם שמשות הרכב.
זו היתה הסצינה שאיתה פתחתי את שבוע העבודה האחרון. שלושה גברים מכים זה את זה, זועמים זה על זה. מחצינים את התסכול שלהם מהפקק, מהעומס על הכביש, מחוסר הזמן, מהאיחור לעבודה. ואולי את התסכול שלהם מעצם היות הכביש, מעצם היות העבודה, מעצם היות הזמן מתקדם לו, מתבזבז לו, ובעיקר מהזולת שתקוע להם באמצע הדרך.
(וכמובן שזה מזכיר בית של מאיר אריאל באחת הגרסאות של עברנו את פרעה. זה קצת ארוך, אז תחזיקו מעמד [הרי עברנו את פרעה], ובעיקר - זמזמו את המנגינה ברקע):
אני יודע?
תראו,
יש לפעמים מצבים,
אתם יודעים
שבן-אדם
פוגש
בן-אדם
הם
מחליפים דעות
ולפני
שאתה יודע מי ומה,
הם מסתייפים
ולפני
שאתה יודע מה ומי...
אז
אני שואל את עצמי מה...
מה בעצם
יוצא
לי מכל זה...
אבל
עברנו
את פרעה, כן
אז
נעבור גם את זה,
חברים.
תראו חברימלאך,
מה
אתם חושבים לעצמכם,
מי
יכול לקחת את כל זה,
מי יכול לשאת את
זה
ה-
נוכחות
הזאת של הזולת עם
העמדה
האחרת שלו
הוא
לא חושב כמוני
הרי
הייתי יכול לשפך את דמו
אז
באמת לפעמים זה צועק,
זה מתפוצץ
בחזה,
אה?
כן,
אבל עברנו את פרעה -
נעבור גם את זה
***
אחרי שהשוטר-אזרח בלם את התקפות האופנוען הציץ ראשו של נהג המכונית מהחלון והוא צעק על האופנוען בחזרה. לא הספקתי לשמוע מה הם אמרו זה לזה, האור ברמזור התחלף לירוק והמכוניות שהיו תקועות בצומת מיהרו לעקוף את הרכבים של המעורבים בקטטה כדי להספיק להגיע בזמן לעבודה. נראה היה שלכולם אצה הדרך להיבלע בחניונים התת-קרקעיים של בנייני המשרדים ברמת החי"ל. פתאום כל אחד התגעגע לפינת הקיוביקל שלו, כאילו זה הדבר שהוא הכי צריך ביום ראשון על הבוקר. רק אל תפריעו לי את הסדר המוכר והאהוב עם איזה זולת שנמרח על שמשת הרכב שלי (טוב, לא שלי - של הליסינג).
גם אני מיהרתי לעבודה, להמשיך את מלאכת השיטור היומיומית שאני מנהל מול כל מיני טקסטים שעומדים בתור כדי שיפרסמו אותם באינטרנט. אבל בשתי הדקות שנותרו עד שמצאתי מקום חניה חשבתי שאני מבין ללבם של כל אחד משלושת המעורבים בקטטונת הזו. יש רגעים במהלך נהיגה בכביש שבהם אני מוכן לרצוח את אחד הנהגים האחרים. ויש רגעים שבהם אני מאחל לאופנוענים שחותכים אותי מימין אלף ואחת מיני מיתות משונות מתחת לגלגלי משאיות בגדלים שונים. ויש רגעים שבהם פשוט מתחשק לי לאזוק את כל האנשים שמעצבנים אותי, ולעצור אותם בעוון התנהגות שאינה הולמת אף אחד.
אבל בעיקר הבנתי שגם אני חי עם כמה תסכולים שבדרך כלל אין להם פתרון: במרוץ אחר הזמן שאף פעם לא מספיק, בחישובי "כמה כסף צריך כדי לרכוש את החפץ הנחשק הבא" (כעת על הפרק - EEE PC או MSI Wind), בעצבים על האנשים שמסביבי - נהגים בכביש, עמיתים בעבודה, חברים או בני משפחה.
אז עד הפוסט הבא, בתקווה שיהיה קיץ שפוי, אני רוצה להקדיש לשלושת הנהגים מיום ראשון את השיר הבא:
| |
 מצבו המזופת של הצבר
לא, אני לא מתכוון לכתוב קטע משתפך על 60 שנות ציונות לאן, או על מהות הישראליות בראי הפייסבוק 2.0.
רק רציתי למסור ד"ש לקקטוס האהוב שלנו, שגר לו בשקט בשנה וחצי האחרונה על גג הבית המרכז תל-אביבי שלנו.
כמו שאפשר לראות בתמונה מאוגוסט האחרון, הוא ידע ימים טובים יותר, ואחר כך ימים רעים יותר. אבל מאז שעלה לגג ונהנה מהשמש המזרח תיכונית החמה הוא החל להצמיח עלים ירוקים חדשים, ונראה שהוא נהנה בעציץ הרטרו הירקרק שלו. הכל היה טוב ויפה עד שלפני שבוע עלו הזפתים לגג כדי להוסיף שכבה של שחור (ועליה שכבה של לבן). כנראה שהקקטוס החמוד הזה הפריע להם, והם מצאו דרך לסלק אותו מהגג. האם השליכו אותו באכזריות מגובה של שלוש קומות? האם שפכו אותו (עם המים) לפח הזבל? או שפשוט העמיסו אותו לרכב שלהם ועשו לו רה-לוקיישן למקום אחר?
אני מקווה שהאפשרות האחרונה היא הנכונה, אז אם אתם נתקלים בו איפה שהוא - תמסרו לו ד"ש.
ותגידו לו שיתעודד, ושהמצב לא כ"כ מזופת. תמיד יכול להיות גרוע יותר.
| |
 טוב להיות אידיוט למען ארצנו - דיווח מחגיגות הבירווז של תל אביב
ברוב הדר ובמלוא רוח השטות הראויה, נופח היום בלון הברווז הצהוב על בניין עיריית תל אביב. יאיר גרבוז הכריז ש"טוב להיות אידיוט למען ארצנו" וזאב אנגלמאיר הקריא בגאון את "הכרזת הברווזוּת", הושיט כנף לשלום למדינת ישראל וסיים במלים: אם תרצו אין זו אגע-גע-גע-גע!
ברווז אחד נפוח על הגג, ואחד מעונב על הקרקע
אני בטוח שתמונות רבות יועלו בקרוב לפליקר, אבל הנה אחת המעידה שגם סבתא אווזה אחת לפחות הסתננה לאירוע, הלא היא אשת הראש:
עליזה אולמרט חוגגת את בירווז ת"א
מי שלא ראה את חגיגת הברווז, לא ראה חגיגה מטופשת מימיו, אבל יוכל לכפר על כך מחר, ב-19:00, בקומפורט 13, עם הופעות של קורין אלאל, הג'ירפות (עוד יצור צהוב מטופש), טל פרידמן ולהקתו המגוחכת, שלומי שבן, דפנה והעוגיות, מרסדס בנד, חמי רודנר, מרינה מקסימיליאין בלומין (איזה שם מגוחך!) סוליקו וגם הפתעה - להקת ענק מסתורית!
והנה עוד יוזמה מטופשת שיצאה ממרכז ת"א והתפוגגה כמה ק"מ צפונה משם, יוזמה שגם קוראינו במרכז הבקרה של טילי השיהאב 3 יאהבו: תצלום אווירי של העיר העברית הגאה בעזרת הרבה בלוני הליום (דווח לראשונה באימייל האדום של ynet).
| |
 דן תורן (וסגול 59) בקפה ביאליק
דן תורן שיחרר כמה קטעים אבודים להשמעה באתר שלו.
באותה הזדמנות רציתי להגיד לו תודה על ההופעה המצוינת ביום חמישי שעבר, בקפה ביאליק. נהניתי בכל ההופעות שלו, בכל פעם זה היה בליהוק אחר. פעם אנפלאגד ב"סינדרום" בירושלים, פעם ב"מרתף 10" בחיפה. דיסק ההופעה שלו - "עוד סיבוב" - הוא אחד הדיסקים המעולים באוסף שלי.
גם הפעם ההופעה היתה מהנה, בזכות השירים, ובזכות המופיעים שעל הבמה - דן בעצמו, האחראית על כלי ההקשה - דנה וקס, הבאסיסט (שלצערי שכחתי את שמו) וסגול 59, שהתארח בכמה שירים משל עצמו וסייע בכמה שירים נוספים. השיר החדש שלו, פינג-פונג, נשמע מצוין (הפינג ששמעת היה חזק / אבל זה כלום לעומת הפונג / האגרוף שקיבלת היה חזק / אבל זה אפס לעומת הגונג).
למרות שקפה ביאליק קרוב מאוד לבית שלנו, זו ההופעה הראשונה שראיתי בו. אני ואחי ישבנו בקומה השנייה כי הגענו מאוחר, אז ראינו את כל ההופעה כאילו מהיציע, והיה דווקא מעניין. יושבים קרוב יותר לבמה, מזווית גבוהה, ויש לפעמים תחושה שזו כאילו הופעה פרטית רק בשבילך, חוץ מזה שכמעט ואין קשר עין עם הזמרים והנגנים.
אחד השירים היה "חופשה בעליי", על חוויות לבנון של תורן (מהסיבוב הקודם, לפני הנסיגה), ובראש רצו לי מספרים וחישובים - עברו כמעט 25 שנה ממלחמת לבנון הראשונה! זה מטורף! בשבילי שנות השמונים זה "עכשיו", זה העשור שבו התחלתי להבין מה קורה, שבו התחלתי לקרוא עיתונים. הרגשתי קצת זקן, הרגשתי מדוכא כשהבנתי שאני מחלק עשורים לפי מלחמות. הנה למשל עוד חישוב - הכיבוש התחיל ב-1967, ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. השנה אפשר יהיה לציין מועדים עגולים לשניהם. ועוד מספרים: יש כבר יותר שנים שבהן אנחנו חיים בשלום עם מצרים, מאשר שנים שבהן היינו איתה במלחמה (בהנחה שתהליך השלום פרץ עם ביקור סאדאת ב-1977 ולא בחתימה הפורמלית על הסכם השלום ב-1979; ואולי בעצם הוא פרץ בהסכמים שלאחר מלחמת יום הכיפורים?). סתם מספרים, אני יודע. בשטח המצב עדיין מחורבן.
| |
דפים:
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: