בזמן האחרון בתום הרבה התלבטויות
התבטאויות קשות שלא נתנו לגשת -
צירפתי את קולי אל שאר כותבי הבקשות
כי בא הזמן לומר הקץ לנשק -
אני אומר לכם עד מוות משהו פרטי
אף כי לכל אחד יהיה בו חלק
אני אומר: זה דבר השיר, כל איש על פי
אמונתו ימצא בו לקח או יפיק תועלת -
אם רק ימצא בו איזה לקח או תועלת
כי יום הדין עומד יום יום על סף הדלת...
ואז אני רואה ת'יום בו נעלה בסערה אל השמיים
האדמה אז תיבקע
הו הו הו
והמולה
והתזמורת תנגן על הר הבית
והכרובים יתנו קולם במקהלה
על מות האימפריה
ב-1989 כתב רוטבליט את המלים האלה, לאלבום "מכתבים מבית רביעי", אלבום שדן ביום הדין המתקרב, האימפריה הנופלת/מתפוררת, פצצת האטום האיראנית המרחפת מעל. כל אותם פחדים מודחקים שמבעבעים מתחת לביצת הפוליטיקה הקטנה שכל בוקר אנחנו מריחים רק את הקרום שלה.
אתמול ראינו מופע תיאטרון-מחול בשם "אור בבית שלישי", שהוצג במסגרת פסטיבל "הרמת מסך". זה היה חלק מתוך מופע שלם שאמור לעלות בעתיד. הכוריאוגרף, שלומי ביטון, הצליח לערבב שם טראומות מודחקות מהמלחמה האחרונה עם פסיכוזות קבועות של המדינה היהודית-חרדתית שבה אנו חיים. על הבמה רקדו פועלי במה לפי "הנחיות מלמעלה", כולל רמקול שפלט נאום לוחמני מגוחך של שר הביטחון ("מעוזי חיזבאללה שמפורקים בשעות אלה על ידי דחפורים של צה"ל"). התפאורה הורכבה מנפלים של רקטות (וקופסאות שימורים), והסיום היה שירת "הבה נגילה" עם "מצב רוח טוב".
לקראת סיבוב ההופעות הבא של פרץ והחברים, מעניין מה יהיה במופע המלא של ביטון.