|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הפירמידה ההפוכה של מדינת היהודים
"אני לא חייב לה תשובות. אני לא חייב לענות", כך אמר שר הפנים, מאיר שטרית, בדיון אתמול בכנסת, בישיבה משותפת של ועדת העובדים הזרים של הכנסת וועדת המשנה לסחר בנשים. במשפט קטן אחד תימצת שר הפנים, שהיה כבר שר אוצר, שר משפטים שר בינוי ושיכון וראש עיר את מהותה של מדינת ישראל: היא לא חייבת לנו כלום. אנחנו חייבים לה.
שטרית בכנסת, מתוך אתר נענע10
אנחנו חייבים לשרת. אנחנו חייבים לציית. אנחנו חייבים לשלם מסים. אנחנו צריכים להגיד כל בוקר תודה על המדינה הנפלאה שיש לנו, על המנהיגים הנהדרים שעושים לילות כימים כדי להצעיד אותנו בבטחה לעתיד טוב יותר.
פעם דיברו על כך שהציונות צריכה "להפוך את הפירמידה" - להפוך את העם היהודי לעם יצרני, במקום עם בורגני. אחרי 2000 שנה בגלות ו-60 שנות עצמאות, נראה שהצלחנו להפוך באמת את הפירמידה - במקום מדינה שתהיה כלי לשירות האזרח, כולנו חיילים בשירותה של המדינה. ומי שלא טוב לו - שייסע ללונדון!
| |
שותקים, כמו באמריקה
התסריטאים בארה"ב שובתים כבר יותר מחודש. הדרישה העיקרית שלהם היא לקבל תגמול גם עבור שידור של התוכניות שלהם באתרי אינטרנט של חברות הטלוויזיה והמדיה. בינתיים עושים התסריטאים השובתים שימוש מעולה באינטרנט. באתר שלהם יש מידע רב על השביתה, על השובתים ועל מצב המו"מ. בבלוג שלהם יש עדכונים, סיפורים והסברים איך אפשר לתמוך בשביתה, ולמה זה חשוב.
ה"נשק" הכי יעיל הוא הסרטונים שעולים ברשת. ביו-טיוב אפשר למצוא קטעי Speechless, של שחקנים מפורסמים - וודי אלן, רוזנה ארקט, סוזן סרנדון, שון פן, הארווי קייטל, ניו-יורק סיטי, דייויד שווימר - שמשחקים ללא תסריט (בעיקר שותקים או מג'ברשים). הקטעים עלו גם לבלוג מושקע.
עצוב להיות וודי אלן בלי תסריט
הכותבים של The Daily Show העלו את Not the Daily Show, יש קטע וידאו שבו "נציג בעלי ההון" מסביר למה אי אפשר להרוויח באינטרנט, ויש גם הסבר מיוחד לילדים (הכולל דינוזאורים וגיבורי-על שמשתתפים בשביתה. או שלא).
ובישראל?
הכנסת החליטה לאחרונה שזכויות היוצרים על יצירה עיתונאית שייכות למוציא לאור ולא לעיתונאי. כך יכול בעל עיתון לפרסם כל כתבה שהתפרסמה בעיתונו גם באתר אינטרנט, ללא תשלום נוסף לעיתונאי. בינתיים העיתונאים צריכים לעבוד יותר, כדי להעביר ידיעות גם לעיתונים, וגם לאתרי האינטרנט שלהם. והמו"לים? הם כמובן טוענים שהם ממשיכים להפסיד, גם באינטרנט. כמו חברות המדיה בארה"ב - הם בסך הכל מנסים לתרום מטוב-לבם ומנכסיהם הרעיוניים למען עולם טוב יותר ופתוח יותר (כל עוד בטוקבקים לא קוראים לבטל מנויים).
| |
סיור במסדרונות הכיבוש
ביום רביעי הצטרפתי לסיור של אנשי "הארץ" ברמאללה, במשרדי העיתונים הפלסטיניים אל-חיאת אלג'דידה (الحيات الجديدة) ואל-איאם (الايام). שמעתי על הסיור במקרה, ובדיעבד כנראה שלא הייתי אמור להצטרף אליו מלכתחילה, מכיוון שצבא הכיבוש סירב לאפשר לי להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית. הסיבה לסירוב היתה שרירותית למדי - אין ברשותי תעודת עיתונאי מעודכנת של לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). אני לא יודע אם הסיבה לסירוב של אלוף פיקוד המרכז היא הדאגה היתרה לביטחוני בגלל שאני לא עיתונאי (אם מישהו עלול להיפגע, לפחות שיהיה עיתונאי שמאלני של "הארץ"), או פשוט סיבה ביורוקרטית טפשית (טופס 234/ז של פיקוד מרכז אומר שצריך אישור של סמ"ר איקס ממחלקת דוברות, וסמ"ר איקס חייב למלא בטופס מספר תעודת עיתונאי בתוקף). אבל למה לנסות לחפש היגיון בהתנהלות של צבא כיבוש?
בכל מקרה, ירדתי מהמיניבוס בירושלים עם הדס, שגם לה אין תעודה מתאימה, והלכנו לסייר בכנסת ישראל, בהדרכתו של צבי זרחיה, הכתב המסור של הארץ-The Marker. במקום להיפגש עם עיתונאים ואנשי שלטון פלסטיניים, התרשמתי לכמה שעות ממפגשים מזדמנים עם עיתונאים ואנשי שלטון ישראליים.
אז הנה כמה מסקנות מהביקור:
- קודם כל - מליאת הכנסת נראית הרבה יותר קטנה במציאות מאשר בטלוויזיה. נשאלת השאלה איזה גודל קובע - של המציאות או של הטלוויזיה?
- מפגש פנים אל פנים עם אנשים הוא נעים יותר משיחה בטלפון, כמו ששיחה בטלפון עדיפה על שיחה / צ'ט באינטרנט. את זרחיה וגדעון אלון, כתב "הארץ" בכנסת (עד סוף מארס), אני מטריד מדי פעם בטלפון בבקשות לקבל חומר מהכנסת. לחץ הזמנים (שלי ושלהם) גורם לשיחות להיות בדרך כלל תמציתיות עד לאקוניות. כשפוגשים את האנשים שמאחורי הקול בטלפון, לוחצים להם את היד ומדברים איתם כמה משפטים "כמו בני אדם", פתאום מגלים (הפתעה!) שיש יותר מאשר קול נזעף בצד השני.
- הרבה דברים חשובים קורים בכנסת, למרות שלא על כולם מדווחים. כך, ביום אחד, הספקתי לראות הדחה של יו"ר ועדת הכספים, אישור להקמת אקדמיה ללשון הערבית, אישור בקריאה ראשונה של חוק להארכת חופשת לידה, וגם פרידה מכתב בכיר בכנסת.
- אבל נראה שהמסקנה העיקרית היא שאנשים מקבלים "פידבק חיובי" בעיקר כשנפרדים מהם. כך, כל חברי ועדת הכספים ציינו עד כמה היו"ר המודח של הוועדה, ח"כ יעקב ליצמן, היה יו"ר מקצועי, וכמה חבל להיפרד ממנו. וכך, כל חברי הכנסת והכתבים שנפרדו מגדעון אלון ציינו את הרצינות, העומק והמקצועיות שלו.
זו היתה מעין "מסיבת עיתונאים" מאולתרת לכבודו של גדעון אלון, בחדר של ועדת חוק, חוקה ומשפט, שאליה הוזמנו גם חברי כנסת. אפשר היה לראות שגם כשאין מצלמות בחדר, חברי וחברות הכנסת אוהבים להיות בצד אחד של המיקרופון, לשבת בראש השולחן, לזכות ב"זמן שידור", בעוד שהעיתונאים מסתדרים בדרך כלל טוב יותר בתפקיד המקשיבים.
- גדעון אלון היה שדר ספורט ב"שירים ושערים" (זהבה גלאון חשפה את העובדה הזו. אני לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי זה סקופ רציני ביותר).
זהו, אין הרבה מסקנות. הכנסת היא בעצם מקום ככל המקומות. כמו כל מקום, יש הרבה עבודה שחורה, ופועלים חרוצים יותר וחרוצים פחות במסדרונות, ויש חדר אוכל עם מנה עיקרית ושתי תוספות, ויש שומרים בכניסה, ויש רעש של עבודות בנייה, ויש אחווה מוזרה קצת אבל הגיונית בעצם בין יריבים פוליטיים, וקולגות למקצוע (העיתונות, למשל).
על מה שקורה מעבר למחסום אני אצטרך כנראה ללמוד בהזדמנות אחרת.
| |
פירורים משולחן הכנסת
ח"כ חיים אורון (מרצ) הציע שגם עובד שמתפטר יהיה זכאי לקבל פיצויי פיטורים. הצעה מעניינת. תחשבו על זה - כל עוד הדבר לא מעוגן בחוק, המעסיק לא חייב לשלם לעובדים שמתפטרים. הדבר בעצם מונע מעובדים את החופש לבחור במקום התעסוקה שלהם, מכיוון שאם יתפטרו יאבדו נתח משמעותי מקרן הפנסיה שלהם, בשווי משכורת אחת עבור כל שנה (משהו כמו 8.3%).
נראה לי אם כך שכל מי שתומך במשק חופשי, משוכלל וחסר חסמים צריך לתמוך בהצעה הזו. מעניין מה יקרה איתה אחרי הקריאה הטרומית.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: