|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זה ייגמר בדם (ארה"ב 2007) בימוי: פול תומס אנדרסון
זהירות - ספוילר (ספוילרצ'יק, למען האמת)!!
בשנת אחת לבלשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
(חית הברזל, מאת מאיר אריאל)
מה ההבדל בין נביא אמת לנביא שקר? דניאל פליינוויו (שאותו מגלם דניאל דיי לואיס) חושב שהוא "ההתגלות השלישית". ב"זה ייגמר בדם" הוא מסיים בדם את יחסיו עם חוזה/הוזה אחר, איליי סאנדיי מ"כנסיית ההתגלות השלישית", שבטוח שישו מדבר אליו בלילה ומוסר לו הוראות הפעלה לגירוש שדים, רוחות ומחלות. איליי (אלי בעברית) מדבר על התגלות אלוהית, אבל דניאל לא מתעניין באלוהים או בכנסייה. הוא ארצי הרבה יותר – מתעסק בחומר שנמצא מתחת לקרקע.
ההבדל בין נביא אמת לנביא שקר לא קשור לאישיותם אלא לנבואותיהם. נבואותיו של נביא האמת מתגשמות, בניגוד לאלה של נביא השקר. זה כל ההבדל. פליינוויו ידע לפני כולם מה יהיה ערכו של הנפט ורכש בארות נפט במחיר מגוחך. היום, כשחבית נפט עולה 110 דולר, ברור מדוע בעימות בין איש הנפט לבין איש האלוהים גבר החומר על הרוח.
"זה ייגמר בדם" הוא סרט מופתי. לדעתי הוא טוב הרבה יותר מ"ארץ קשוחה" של האחים כהן, שנראה קליל לעומת הסאגה התנ"כית שבה עסקינן (טוב, לא קליל. ב"ארץ קשוחה" יש לדעתי יותר גופות. אז נגיד רק ש"ארץ קשוחה" פחות כבד). קראתי את הביקורות והדיונים על "זה ייגמר בדם" אצל יאיר רוה, בעין הדג, וגם באתר המילק-שייק-אי המצוין שנקרא על שם קטע ממונולוג הסיום של דיי לואיס. אין לי הרבה מה להוסיף על המשמעויות התנ"כיות, הפוליטיות, החברתיות, הפסיכולוגיות והאמנותיות של הסרט (לכו לראות!!).
זמן = כסף = זהב = נפט = אנרגיה = מסה
אתם יודעים - Money, so they say, is the root of all evil today. אבל אם זמן זה כסף, וכסף זה זהב, וזהב זה נפט, ונפט זה אנרגיה, ואנרגיה זה מסה - קיבלנו בעצם שזמן זה מסה. לא יודע מה יצא מזה ומה מקדמי החיכוך, אני רק מעלה רעיונות.
מה שבאמת מעניין זו השאלה מי הם נביאי השקר של ימינו אלה, ובעיקר מי הם נביאי האמת? המאה ה-20 היתה המאה של הנפט, הכסף והחומר. מה יהיו האלילים של המאה ה-21? מידע? קשרים? קישורים? אוויר נקי? מים לא מזוהמים? אולי כלום? (כריס אנדרסון, למשל, חושב שחינם זה היקר החדש, משהו בסגנון Less is More).
בכל מקרה, גם כשייגמר הנפט ובני האדם ימשיכו לריב על כלום (או על מהו מנוע החיפוש המושלם), נראה לי שהסוף יישאר דומה - זה עלול להיגמר בדם.
חית המתכת חית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם טיפות של דם בקסקסיה
| |
שותקים, כמו באמריקה
התסריטאים בארה"ב שובתים כבר יותר מחודש. הדרישה העיקרית שלהם היא לקבל תגמול גם עבור שידור של התוכניות שלהם באתרי אינטרנט של חברות הטלוויזיה והמדיה. בינתיים עושים התסריטאים השובתים שימוש מעולה באינטרנט. באתר שלהם יש מידע רב על השביתה, על השובתים ועל מצב המו"מ. בבלוג שלהם יש עדכונים, סיפורים והסברים איך אפשר לתמוך בשביתה, ולמה זה חשוב.
ה"נשק" הכי יעיל הוא הסרטונים שעולים ברשת. ביו-טיוב אפשר למצוא קטעי Speechless, של שחקנים מפורסמים - וודי אלן, רוזנה ארקט, סוזן סרנדון, שון פן, הארווי קייטל, ניו-יורק סיטי, דייויד שווימר - שמשחקים ללא תסריט (בעיקר שותקים או מג'ברשים). הקטעים עלו גם לבלוג מושקע.
עצוב להיות וודי אלן בלי תסריט
הכותבים של The Daily Show העלו את Not the Daily Show, יש קטע וידאו שבו "נציג בעלי ההון" מסביר למה אי אפשר להרוויח באינטרנט, ויש גם הסבר מיוחד לילדים (הכולל דינוזאורים וגיבורי-על שמשתתפים בשביתה. או שלא).
ובישראל?
הכנסת החליטה לאחרונה שזכויות היוצרים על יצירה עיתונאית שייכות למוציא לאור ולא לעיתונאי. כך יכול בעל עיתון לפרסם כל כתבה שהתפרסמה בעיתונו גם באתר אינטרנט, ללא תשלום נוסף לעיתונאי. בינתיים העיתונאים צריכים לעבוד יותר, כדי להעביר ידיעות גם לעיתונים, וגם לאתרי האינטרנט שלהם. והמו"לים? הם כמובן טוענים שהם ממשיכים להפסיד, גם באינטרנט. כמו חברות המדיה בארה"ב - הם בסך הכל מנסים לתרום מטוב-לבם ומנכסיהם הרעיוניים למען עולם טוב יותר ופתוח יותר (כל עוד בטוקבקים לא קוראים לבטל מנויים).
| |
 תפוזינה - לא מה שחשבתם
השבוע נערך באילת כנס אילת לעיתונות. מכיוון שאני עובד בעיתונות, מרוויח משכורת
של עובד בעיתונות, ולא מסוגל להעניק לעצמי חופשה של שלושה ימים באילת, לא השתתפתי בכנס, אבל קראתי את דיווחה של וולווט מהכנס, ובעקבותיו את דיווחו של אורי קציר.
אם יש לכם זמן - אני ממליץ לקרוא את הדיווחים האלה, במיוחד את זה של קציר, במיוחד את החלק על עתיד העיתונות, או עתיד העיתונאים בעיתונות. למי שאין זמן - הכותרת היא שאין עתיד. רוב האנשים העוסקים במקצוע הזה אינם רואים בו את עתידם, קובע קציר, ואני חושש שהוא צודק.
אז מה הקשר לתפוזינה?
כמו שמתפוזים עושים מיץ תפוזים, כך מעבודת העיתונאים עושים עיתון. את שניהם סוחטים היטב, מוציאים להם את המיץ, מוהלים קצת עם מים, (מוסיפים חתיכות פרי טבעי?), ומשווקים כמוצר רענן, סקסי וג'ינג'י. המהדרין מדביקים על העטיפה גם תמונה של בחורינה הולנדית ג'ינג'ית (והפניה למוסף) - והופ! הרי לכם מותג רווחי ומצליח (וצעיר, מיינסטרימי, בעל רייטינג צומח וחזות ספורטיבית).
הבעיה היא שכששותים תפוזינה, אף אחד לא חושב באמת על תפוז. וגם כשקוראים עיתון אף אחד לא חושב באמת על העורכים/משכתבים שעמלו עליו. אז למה שמו"ל של עיתון ישקיע בתפוזים שלו? עדיף להשקיע במסחטות מיץ משוכללות (החתמת שעון נוכחות בתחילת וסיום המשמרת זה רעיון מצוין), להשקיע בעטיפה (משרדי פרסום, שיווק ויחצ"נות זה גם רעיון לא רע), להשקיע בערכי המותג. והקוראים/צרכנים? הם יגיעו בכל מקרה, צריך רק לדאוג שיישארו צמאים.
| |
הטקסט הזה, בין העמודים של המודעות
עמודים 8-9 של חלק א' של "הארץ" נראו היום כך:
אחרי פרסומות ש"השתלטו" על העמוד הראשון, קיבלנו פרסומת ש"בלעה" את התוכן המערכתי. אני לא רוצה סתם לצקצק בלשון ולהגיד "אוי-יו-יו, להיכן נעלמה הבושה". בסופו של דבר, עיתונים צריכים להתפרנס, וחלק חשוב מהפרנסה מגיע מפרסומות. ובכל זאת, לפעמים נראה שכל המלל הזה של החדשות, מגזין, ביקורות, פרשנויות, נועד רק כדי למלא את הרווחים שבין הפרסומות.
| |
 איזה עולם נפלא!
הבורסה נופלת, אנשים נשארו בלי רכוש ומתבצרים על הגג (איזה מזל שאין לנו הרבה רכוש - אנחנו מתמקדים ב-4,800 הגרם של אמיתי, שגרף המשקל שלו רק עולה ועולה). ראש הממשלה חושב שהציבור מטומטם, גופות מתגלות באופן מסתורי בעיירה בצפון, משפחת סופראנו קפצה לבקר במזרח התיכון. ואני יושב במסעדת "סול", ליד רחוב המסגר, ומקשיב ללואי ארמסטרונג במצב רוח מרומם.
הגעתי לפה בחיפוש אחר מגב אחורי לרנו החביבה שלנו. הבוחן במכון הרישוי החליט שרכב ללא מגב אחורי לא עובר טסט, ובמקום להעיף לו צ'פחה ולשאול אותו "אז למה אין לך כובע?" אני מבזבז שעות בהתרוצציות בין מוסכים. עוד כמה שעות אני אצטרך להתעסק בכותרות המציקות של המציאות. בינתיים הקפה מריר, המיזוג קריר, וחיבור ה-Wi-Fi יציב מתמיד. באמת עולם נפלא.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: