|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מדינה קטנה שוקעת לי בבוץ
אזהרה: בלוג זה מכיל תמונות שאינן ראויות לצפייה על ידי ישראלים (לפי
החלטת עורכי חדשות הטלוויזיה ובעלי העיתונים. אתם מוזמנים לחזור לכאן אחרי המלחמה).
צילום: פרנק פורנייה, מתוך ויקיפדיה
ב-13 בנובמבר 1985 התפרץ הר הגעש נבאדו דל רויז בארמרו שבקולומביה. זרמים של בוץ ואדמה מעורבבים בלָבה שטפו במורד ההר. 25 אלף בני אדם מתו באסון. אומיירה סאנצ'ז, בת 13, נלכדה בהריסות ביתה, מתחת לערימה של בטון, בוץ ומים. במשך שלושה ימים היא גססה מול המצלמות. אף אחד לא יכול היה לעזור. רגליה נלכדו בבוץ טובעני וכוחות החילוץ לא יכלו למשות אותה. היא מתה מנמק ומקור. התמונה למעלה צולמה על ידי פרנק פורנייה כמה שעות לפני מותה.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
היה לי יום אפור אם לא שחור
אני מול המרקע.
נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.
ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ
לי אין מה לעשות.
(קוצים א', מתוך האלבום "זרעי קיץ" של מאיר אריאל)
אל תלחצו על PLAY!
אחרי שלא לחצתם על פליי אפשר לחזור לכורסה.
רציתי לשים כאן תמונה שראיתי ביום רביעי באתר של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען (בטעות! לא התכוונתי! אני אזרח שומר חוק! זה הכל בגלל גוגל!). מצאתי אותה שוב הערב, אחרי כמה חיפושים בארכיון של האתר, אבל החלטתי שלא לשכפל אותה כאן. מה הטעם. מספיק לומר שכשראיתי את התמונות נזכרתי בשיר של מאיר אריאל.
גם את המלחמה הזו אנחנו "צורכים" ממסך הטלוויזיה. "נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ", ואין מה לעשות. "נותנים 40 אזרחים קבורים מתחת להריסות" ואנחנו נזפזפ לקליפ האפור-לבן-שחור הבא של דובר צה"ל ממעוף הציפור.
כי אין מה לעשות - הם התחילו. כי צריך לתת לצה"ל לכסח, לשבור עצמות, לרסק את תשתיות הטרור. לגדוע את ראשי הנחש, להשמיד את המוטיבציה של חמאס, לצרוב את התודעה, להפגין שרירים. כי אין מה לעשות - כאן זה המזרח התיכון, חבר, וצריך לשחק לפי הכללים (שאומרים בעיקרון שהם התחילו. ושהכל חוזר אליך וקקה בידיך).
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
המלך העירום רוכב שנית - בלחץ ההמון.
מבליט את הכתף הימנית
מוציא את הלשון.
(עוד קטע מקוצים א')
הכל חוזר. הכל יחזור אלינו כמו בומרנג. חשבתם שגמרתם עם לבנון השנייה? קבלו את עזה השלישית. מדהים, לא? איכות הפריים בשידור החוזר על מסכי ה-HD הדקים שלנו רק משתבחת ממלחמה למלחמה. אנחנו צופים בשידור החוזר, עם אותו ראש ממשלה, שפתח במלחמה ויסיים במלחמה. עם אותם פרשנים, אותה מקהלת כלבלבים לקקנית שנובחת תרועות עידוד על הדם בתחילת הקרבות, ותקפוץ לזנב בפוליטיקאים המסמורטטים בסופם. ועם אותו המון - הוא רוצה לראות דם.
ודם הוא יקבל.
ואני? גם אני חלק מההמון.
אני אמשיך לרבוץ בכורסה, לזפזפ בין אתרי האינטרנט. אני יכול לצעוק עד מחר שאני נגד המלחמה. אני יכול ללכת לכל ההפגנות. אני יכול להצביע למפלגת השמאל היחידה בישראל. זה לא משנה. גם אני חלק מההמון.
כששאלו את פרנק פורנייה למה הוא צילם את אומיירה סאנצ'ז במקום לעזור לה, הוא התקשה להסביר שאי אפשר היה לעשות דבר. היא היתה שקועה עמוק מדי בבוץ הטובעני, ואפשר היה רק לנסות ולהרגיע אותה בשעותיה האחרונות. האם גם אנחנו נגיד בעוד חודשיים, בעוד שנה, שאי אפשר היה לעשות דבר? שבזמן שצה"ל שקע בבוץ הטובעני של לבנון / עזה לא יכולנו לעשות דבר חוץ מלספור גופות?
| |
ראיון עצמאות מיוחד עם ראש הממשלה - בלעדי להיפו-תיזה
טוב, אין ראיון. במקום ראיון קבלו לינק (עם תמונה) לכבוד החג. ועוד אחד.
כתבתי כבר בעבר שצווי איסור פרסום מתאימים לשנות החמישים. אני מציע שכל בלוגר ילנקק לידיעה של הניו יורק פוסט כשירות לציבור.
אם יש משהו חיובי בפארסה הזו של אי הפרסום "עד אחרי יום העצמאות", זה שהציבור מקבל את החדשות שלו ללא סינון של עורכים וצנזורים. הרשת שולטת.
| |
 מה הקשר בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה?
אין קשר, כמובן.
השאלה הנכונה יותר היא מה היחס בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה. או מה היחס מבחינת רמת הסיקור התקשורתי בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה. התשובה היא שעל הפרוסטטה של אולמרט פורסמו היום הרבה יותר ידיעות מאשר על מותו של חייל צה"ל ברצועת עזה. על הפלסטינים ההרוגים בכלל לא תשמעו בכותרות (הרי כולם מחבלים. או שלא, מה זה משנה?).
האמת היא שאני מיתמם. לחימה בעזה מתרחשת כל יום. הרוגים פלסטינים הם מזמן non-news. אבל ראש ממשלה עם סרטן בערמונית – יש רק פעם בחיים.
בערב הלכתי לשמוע כמה נשים ואיש מדברים על המצב בשדרות ובעזה. בפאנל עם רוב נשי מובהק דיברו על הנושאים המשעממים, שלא מעניינים את עורכי החדשות - הילדים שסובלים משני צדי הגבול, הטראומות המתמשכות, תחושת היאוש של החיים בלי פתרון. הנושאים האלה לא מעניינים את עורכי החדשות דווקא מכיוון שמדובר במצב מתמשך, ללא שינויים פתאומיים, בלי מסיבות עיתונאים "דרמטיות". תקשורת לא יודעת לעסוק בנושאים מתמשכים, בתהליכים, בגרפים. היא מתעסקת בנקודות על הגרף.
נתן זך כתב ב"שבעה" (ושפי ישי שר יפה ב"אהבה ושנאה". אפשר לשמוע את זה כאן, בחסות "דרך ארץ"): בעסק הזה אין צדיקים, אשמים המדינאים והעיתונאים משני הצדדים. אני שונא להיות אשם. כבר עדיף להיות טועה.
ואז אני צריך לשמוע גם אנשים כמו עמירה הס, או פרופ' קנת מן (מעמותת "גישה") מדברים על המצב בשטחים הכבושים. זה לא עושה לי טוב. האסוציאציה שלי היא תמיד לספרי ההיסטוריה על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה. בטבלאות על טבלאות, בפרקים (משעממים) מרוצפים בהערות שוליים, שמפנות לטורים של מספרים ועובדות (משעממות) מתואר בספרים האלה סיפור מדהים על 130 שנה של כיבוש. על הפרטים הקטנים והגדולים שלו - הפקעת האדמות, ההתנחלות, הפגיעה בחברה הנכבשת, הגזענות שמתפתחת באופן טבעי, הדמוקרטיה המתפוררת במדינה הכובשת, ההפיכות הצבאיות שכמעט הצליחו. ובא לי לברוח מכל זה (אולי לפאריס?).
לפחות כשחזרתי ופתחתי את אתר "הארץ" ראיתי שהיועץ המשפטי "אסר לפי שעה לנתק החשמל לעזה". מדינת חוק או לא מדינת חוק? (ותודה לעמותת "גישה" ולאחרים שהגישו עתירה לבג"ץ).
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: