|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 הפתווה של פרופ' כשר (aka ד"ר סטריינג'לאב)
אינני מומחה למשפט בינלאומי. אין לי תואר בפילוסופיה. אבל למדתי קצת ערבית ועל ההיסטוריה של האסלאם, ושמעתי על פסקי הלכה אסלאמיים המכשירים את פיגועי ההתאבדות והפגיעה באזרחים חפים מפשע. זה הולך בערך כך: בחברה הציונית כל אזרח בוגר הוא גם לוחם. כל גבר הוא מועמד לשירות צבאי, חייל בשירות פעיל, או חייל מילואים. כך גם נשים רבות. לכן – פגיעה באזרחים שקולה ברוב המקרים לפגיעה בחיילים. לכן מותר להרוג אזרחים ציונים. וודאי שמותר להתקיף מטרות ישראליות מתוך כוונה לפגוע במטרות צבאיות (וכבר הוכחנו שכל מבוגר ציוני הוא מטרה צבאית), ולעתים ייפגעו גם מטרות לא צבאיות (ילדים רכים, או אנשים זקנים). אלו הן טעויות העלולות להתרחש בעת מלחמה, ואין לגנות אותן.
במסגרת תהליך ההתבהמות שעובר על החברה הישראלית, נראה שלמדנו דבר או שניים מהשייח' קרדאווי וחבר מרעיו. פרופ' אסא כשר, פוסק ההלכה של צה"ל בנושא "את מי מותר להרוג, מתי ולמה", מסביר מדוע מותר לצבא לפגוע באזרחים: "אם זה אזרח פלסטיני או חייל ישראלי – עדיף מותו של האזרח", הוא אומר. על האפשרות לוותר מלכתחילה על העימות הצבאי, או לבחור בעימות קצת פחות טוטאלי שלא יגרום להכחדת משפחות שלמות, הוא לא מדבר משום מה. ובכלל, איפה עובר הגבול בין לפגוע בשכן פלסטיני אחד כדי להגן על חייו של חייל ישראלי אחד לבין לפגוע בבית שלם שבו עשרות שכנים פלסטינים, לבין למחוק שכונות שלמות? אפשר גם להחריב את עזה, לחרוש את אדמתה ולפזר מלח על רגביה. אני מניח שכך יהיה מסוכן פחות לחיילי צה"ל לפעול בשטחה.
General "Buck" Turgidson:
Mr.
President, we are rapidly approaching a moment of truth both for
ourselves as human beings and for the life of our nation. Now, truth is
not always a pleasant thing. But it is necessary now to make a choice,
to choose between two admittedly regrettable, but nevertheless
*distinguishable*, postwar environments: one where you got twenty
million people killed, and the other where you got a hundred and fifty
million people killed.
President Merkin Muffley:
You're talking about mass murder, General, not war!
General "Buck" Turgidson:
Mr.
President, I'm not saying we wouldn't get our hair mussed. But I do say
no more than ten to twenty million killed, tops. Uh, depending on the
breaks.
מתוך ד"ר סטריינג'לאב, או איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את הפצצה
אני יודע. החמאס היא כנופיית טרור, הרוצחת בבני עמה, יורה טילים על מטרות אזרחיות ישראליות וראוי לה שתימחה מעל פני האדמה. אם חייבים – גם באמצעים אלימים - אבל אם נאמץ את פילוסופיית הפעולה שלה, נאבד את הצידוק לנקוט באמצעים האלימים האלה.
נראה שכבר אימצנו אותה. הנה דוגמה אחת לפתווה שכזו, הפעם מן הצד הישראלי:
עם פתיחת מלחמת עזה, התהדרו כוחותינו וכתבינו בהצלחת ההונאה הישראלית. זו שאפשרה להפציץ מסדר של שוטרים פלסטיניים ולהרוג עשרות רבות מהם. כאשר החלו להישאל שאלות בדבר הלגיטימיות של התקפה צבאית נגד מטרות אזרחיות הסבירו שחלק מהשוטרים האלה שייכים גם לגופים לוחמים פלסטיניים, והם עלולים היו לפעול נגד צה"ל אם צה"ל יפלוש לעזה. מה המסקנה הלוגית-פילוסופית של פרופ' כשר וחבריו במעבדות הנשק המשפטי של צה”ל? נעלה מטוס לאוויר, ונטיל עליו בו-זמנית שתי משימות: גם לפתוח בפעולה צבאית נגד עזה, וגם להשמיד כמה שיותר שוטרים פלסטיניים. הבנתם את הקונצמאכער? לא, כי אם לא הבנתם (גם אני לא ממש הבנתי), נחזור על כך שוב, הפעם קצת יותר לאט: כל עוד לא נפתחה המלחמה, השוטרים האלה הם מטרות אזרחיות. ברגע שנפתחה המלחמה הם הופכים למטרות צבאיות לגיטימיות. אז נפתח במלחמה, נהפוך אותם למטרות לגיטימיות, ואותה פצצה שפתחה במלחמה, היא גם זו שתקפד את חייהם. לא יודע איך אתם התרשמתם מהטיעון הלוגי-פילוסופי הזה, אבל אני חושב שפרופ' כשר-סטריינג'לאב זכאי לקבל עליו פרס איג-נובל לשלום, לא רק את פרס ישראל.
בוויכוח התיאורטי-פילוסופי בנוגע להצדקת מלחמת עזה האחרונה, אינני בטוח שלישראל לא היתה זכות להגיב, גם באמצעים אלימים, על ירי קסאמים שנמשך שמונה שנים. אבל בפועל, כאשר פרופ' כשר הוא זה שמרביץ תורה בקציני צה"ל, אני לא סומך על אף שיקול שלו, של הקצינים שאותם לימד, ושל מפקדי הצבא וראשי הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שהתנגדתי למלחמה הזו מן הרגע הראשון שלה (ונעזוב רגע את ההיסטוריה של "מי התחיל"). אני, בניגוד לכל אלה, לא רוצה להיות שותף במעשים שעשויים להיות מוגדרים כפשעי מלחמה.
עוד באותו נושא: איך ניצח החמאס במלחמה
| |
המרחק שבין רמת החי"ל למחסום ארז
בזכות הנסיעות באוטובוס לעבודה חזרתי לקרוא ספרים. בדרך לרמת החי"ל, כשעל האוטובוס עשרות עובדות מחוסרות-ליסינג (וגם כמה נערים, איש חליפה אחד או שניים בדרך לפגישה, ועורך אחד באתר אינטרנט), אני חוזר לעזה כמוות של שלומי אלדר (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005), ולפועלים הפלסטינים של שנת 2003, שממתינים במחסום ארז כדי לצאת לעבודה בישראל.
למרות תיאורי התור הארוך של אלפי פועלים הממתינים לעבור לישראל במשך כל הלילה (עם חתיכות קרטון כמחסה מהגשם, ו"קרוסלה" שדרכה "מזרימים" אותם למסוף), הסיפור המדהים יותר הוא על מעבר הסחורות שנשאר סגור בגלל שהכלב "המרחרח" של משמר הגבול חולה.
אני עדיין במחצית הראשונה של הספר, שאינו נטול בעיות. הוא מבולגן, קופץ בין הנושאים, בין הזמנים, בין האישים. חלק מהתיאורים חוזרים על עצמם, חלקם משתפכים מדי לטעמי. אבל עדיין, זה ספר חשוב לקריאה, שנכתב על ידי אחד מהעיתונאים היחידים שעוסקים ב"מציאות" שמסתתרת כמה עשרות קילומטרים דרומה מכאן, ולא בתוכניות "מציאות" שצולמו בלוקיישנים מופרכים כמה אלפי קילומטרים מכאן.
הספר חשוב מכיוון שבגלל הגדרות והחומות, ובזכות השקט היחסי ששורר באזור רמת החי"ל (קשה לשמוע את הקסאמים מכאן), הציבור שוקע בהדרגה בנמנום.
האמת היא שהוא היה מנומנם מאז ומתמיד, תשכחו ממה שאני מנסה לומר על הציבור בישראל. חשוב יותר הציבור בעזה. לא חשוב כי אכפת לי/לנו ממנו באופן ה"גדעון לוי" של הדאגה. חשוב כי התיאורים של שלומי אלדר על ההנהגה הפלסטינית מזכירים את מה שקרה ל-FLN (המקבילה של ה-PLO) אחרי מלחמת העצמאות באלג'יריה: יריבות בין מנהיגים "הפנים" למנהיגי "החוץ", מנהיגות שגדלה בכלא של צבא הכיבוש, ההשתלטות על מנגוני הממשל אחרי העצמאות (אוטונומיה / רשות פלסטינית, איך שתקראו לזה) וחלוקת מוקדי הכוח וההון. גם המשך הסיפור מזכיר את אלג'יריה - התחזקות האסלאם, ההקצנה במעשי האלימות.
מתוך הסרט "הקרב על אלג'יר", שמתאר את כיבוש הקסבה (של אלג'יר) על ידי הצנחנים (הצרפתים)
מי שלא מתעניין בפלסטינים (כי הם התחילו, כי הם לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כי הם טרוריסטים רשעים) יכול לצפות בסרט התיעודי "מיליון קליעים באוקטובר", במכשיר ההוט VOD הקרוב לביתו. במקום להתעצבן על הפלסטינים, אפשר להתעצבן על אנשי הצבא הישראלים שהתעלמו/מתעלמים מהוראות הדרג המדיני ומנהלים בעצם את מה שקורה בארץ הזאת. ולמי שמתעניין באלג'יריה מומלץ באמת לצפות בקרב על אלג'יר.
האוטובוס עובר ברמת גן, הנוסעים עולים ויורדים. אחרי קניון איילון פונים ימינה לרמת החי"ל, ובתחנה הרביעית ברח' ראול ולנברג אני יורד והולך לעבודה. היום אתלבט בעיקר לגבי אורך הכותרות ומידת הקירור של המזגן (low או medium). הפועלים הפלסטינים מעזה יתלבטו כנראה בין המתנה חסרת תוחלת במעבר ארז לבין האפשרות לפרוץ את הגבול עם מצרים. ובאלג'יריה ה-FLN, ה-FIS (החמאס האלג'יראי) ויורשיהן ממשיכים להתקוטט אלה עם אלה.
| |
 ואלה שמות
ערן דן-גור, בן 20 ודורון אסולין, בן 19, מחטיבת גבעתי.
ח'אלד ואבראהים עטאללה מהזרוע הצבאית של חמאס, ואמם סעאד.
עלי ג'בר אל-כתנאני, מהנד עמר אנשאסי, תאמר מחמד אל-ושאחי, מחמוד נעים אל-עטאר וחסן כמאל אבו חרב מוועדות ההתנגדות העממית
עבד אל-מעטי סעד, מהזרוע הצבאית של פתח - גדודי חללי אל-אקצא
מחמוד ריאן ואחיו אחמד, מוסטפא אבו ג'לאלה, בן 28, חסן אבן נזא, יאסר אבו
עודה, עבדאללה נביל עבד רבו, בן 25, חמזה מחמד אל-ג'מל, סאאד דבור , מחמד
עמר אבו נעמה, בן 23, סמיר חמדי עצפור, בן 35, עמאד אבראהים א-טלאע, בן
32, צאדק יוסף אל-בלישי, בן 27, סובחי מפיד עודאללה, בן 21, סעיד אחמד
אל-השים, בן 23, עבד אל-רחמן מחמד שהאב, מחמוד עבד אל-מעטי סלים, מעתצם
עבד רבו, ת'אבת פתחי ג'ניד, טלעת דרדונה, אבראהים א-זין, מוסטפא מנון, עבד
אל-חמיד חמאדה, ח'אלד אבו עיאדה, מהזרוע הצבאית של חמאס - עז א-דין אל-קסאם
בלאל אל-ג'מאל, בן 25, שומר ראש של מחמוד א-זהאר, בכיר חמאס
איאד אל-אשרם, בן 26
מצלח אבו עלי, בן 22
איאד מחמד אבו שבאכ, בן 16, ואחותו ז'קלין, בת 17
בסאם מחמד עביד, בן 45
מחמד בסאם עביד, בן 15
עבדאללה עבד רבו, בן 4
מוסטפא זרלול, בן 32
חסיין אל-בטש, בן 27
סמאח זידאן עסליה, בן 17
סלוי זידאן עסליה, בן 23
טלעת זרדונה, בן 29
חסן סאפי, בן 25
עבדאללה אבו שעירה, בן 18
חמאד אל-עבד סאלח, בן 16
מחמד אסלים, בן 24
ראדה אל-עבד סאלח, בן 16
אחמד אל-בטש, בן 16
מצלח מחמד מצלח
סולטאן א-זין
מוסטפא אבו ג'לאלה
נאאל אבו עון, בן 20
ג'יהאד חאתם אבו הליל
ת'ארי אבו עביד
אחמד עבד אל-רחמן סאלח
מחמד עבד אל-קאדר עקילאן
המידע החלקי - לפי סוכנות מען וכלי התקשורת בישראל.
בעמודים הראשיים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מהבוקר לא היו הרוגים פלסטינים בסוף השבוע אבל היו הבטחות להתנקשויות במנהיגי חמאס. מי שקרא את "הארץ" קיבל 63 הרוגים פלסטינים בכותרת המשנה העליונה, אבל יכול היה להירגע: צה"ל לא הרג את הילד א-דורה.
מורן שאלה אם יש משהו לעשות. אמרתי לה שלא נראה לי. היום (ראשון) ב-18:00 - הפגנה מול משרד הביטחון (רח' קפלן בת"א). עד אז אני יכול רק לקוות שהרשימה לא תגדל.
| |
מה הקשר בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה?
אין קשר, כמובן.
השאלה הנכונה יותר היא מה היחס בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה. או מה היחס מבחינת רמת הסיקור התקשורתי בין הפרוסטטה של אולמרט למצב בעזה. התשובה היא שעל הפרוסטטה של אולמרט פורסמו היום הרבה יותר ידיעות מאשר על מותו של חייל צה"ל ברצועת עזה. על הפלסטינים ההרוגים בכלל לא תשמעו בכותרות (הרי כולם מחבלים. או שלא, מה זה משנה?).
האמת היא שאני מיתמם. לחימה בעזה מתרחשת כל יום. הרוגים פלסטינים הם מזמן non-news. אבל ראש ממשלה עם סרטן בערמונית – יש רק פעם בחיים.
בערב הלכתי לשמוע כמה נשים ואיש מדברים על המצב בשדרות ובעזה. בפאנל עם רוב נשי מובהק דיברו על הנושאים המשעממים, שלא מעניינים את עורכי החדשות - הילדים שסובלים משני צדי הגבול, הטראומות המתמשכות, תחושת היאוש של החיים בלי פתרון. הנושאים האלה לא מעניינים את עורכי החדשות דווקא מכיוון שמדובר במצב מתמשך, ללא שינויים פתאומיים, בלי מסיבות עיתונאים "דרמטיות". תקשורת לא יודעת לעסוק בנושאים מתמשכים, בתהליכים, בגרפים. היא מתעסקת בנקודות על הגרף.
נתן זך כתב ב"שבעה" (ושפי ישי שר יפה ב"אהבה ושנאה". אפשר לשמוע את זה כאן, בחסות "דרך ארץ"): בעסק הזה אין צדיקים, אשמים המדינאים והעיתונאים משני הצדדים. אני שונא להיות אשם. כבר עדיף להיות טועה.
ואז אני צריך לשמוע גם אנשים כמו עמירה הס, או פרופ' קנת מן (מעמותת "גישה") מדברים על המצב בשטחים הכבושים. זה לא עושה לי טוב. האסוציאציה שלי היא תמיד לספרי ההיסטוריה על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה. בטבלאות על טבלאות, בפרקים (משעממים) מרוצפים בהערות שוליים, שמפנות לטורים של מספרים ועובדות (משעממות) מתואר בספרים האלה סיפור מדהים על 130 שנה של כיבוש. על הפרטים הקטנים והגדולים שלו - הפקעת האדמות, ההתנחלות, הפגיעה בחברה הנכבשת, הגזענות שמתפתחת באופן טבעי, הדמוקרטיה המתפוררת במדינה הכובשת, ההפיכות הצבאיות שכמעט הצליחו. ובא לי לברוח מכל זה (אולי לפאריס?).
לפחות כשחזרתי ופתחתי את אתר "הארץ" ראיתי שהיועץ המשפטי "אסר לפי שעה לנתק החשמל לעזה". מדינת חוק או לא מדינת חוק? (ותודה לעמותת "גישה" ולאחרים שהגישו עתירה לבג"ץ).
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: