|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 ואיזה מסכנים האוהדים (או: שיר כאב)
מדוכאים? מחפשים גלולות נגד הקאה בעקבות התוצאות? הנה משהו אופטימי:
חברים - ניצחנו בדרבי!
אמנם ניצחון זעום, 4-3, אמנם הניצחון הזה הושג בעקבות שערים עצמיים של מאוכזבי-מרצ שערקו בהמוניהם לחיק הימין של קדימה. אבל לדרבי חוקים משלו, כמו שאומרים, ועכשיו מפלגת השמאל הגדולה במדינה המטורפת הזו היא חד"ש.
ועכשיו בחזרה למציאות. כמה כותרות / הערות קצרות:
גם גדעון לוי הגיע למסקנה שמשהו מקולקל בציונות, לא רק אני. אמרו מעתה: אין ציונות - אין גזענות. או: אין נאמנות בלי אזרחות. או: אין כיבוש - אין ייאוש. אתם מוזמנים לנסות את זה בבית ולהציע הצעות נוספות בתגובות כאן למטה.
(חברים, אני רק צוחק, באמת, לא התכוונתי. אני יהודי נאמן. אל תראו אותי ככה, בסוף כל משפט שאני אומר בעברית יושב ערבי עם נרגילה, בחיי).
לאן תגיעו הוא אמר, מביט בי בעיניים.
החזרתי לו מבט - זרקתי ירושלים
ואחרי שנעלה אותה על ראש שמחתנו, נפגוש בירושלים את ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, שעומדים להיכנס לכנסת על בסיס יומיומי, בתור עוזריו של חבר הכנסת החדש של האיחוד הלאומי. פרצופה של המדינה.
והכי חמוץ-מתוק, (בין כאב עובר על כהניסטים בכנסת, לכאב ששב על פאשיסט בתור ראש המפלגה השלישית בגודלה) היא תופעת המסמסים לציפי. אותן נשות אחוות הסיסטרהוד שהצביעו ללבני והכניסו את שאול מופז וחיים רמון לכנסת. אותם מחזקי קדימה שרצו לתת קונטרה לביבי/ליברמן, והכניסו את זאב בוים, רוחמה אברהם ועתניאל שנלר, וכבונוס גם העלו את המחיר שתדרוש "ישראל ביתנו" כדי להיכנס לקואליציית הימין של נתניהו.
אבל לא עליהם אני מתלונן. הם בסך הכל פעלו כמו שכל אזרח-צרכן אמור לנהוג (להקשיב למה שראובן אדלר אומר לעשות). האשמות הן מפלגות העלק-שמאל, עבודה ומרצ, שבמקום להסביר את ההבדלים בינן לבין הליכוד, קדימה וישראל ביתנו, אמרו רק שהן יחזקו את המתונים, יבלמו את ליברמן, ויכנסו לקואליציה בראשות לבני. מי שרצה קואליציה של לבני, העדיף כבר להצביע למקור. כך ברח מה שאמור היה להיות השמאל הציוני מהכרעות קשות - נגד המלחמה (בטח בצורה שבה נוהלה), נגד ההפרטה, בעד מדינת רווחה, בעד סוציאליזם (כן סוציאליזם. היום כשהקפיטליסטים מלקקים את פצעיהם בוול-סטריט לא בושה להגיד שצריך צדק חברתי ולא חמלה).
בקיצור - תקראו את מה שכתב גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי, ותבינו שהמצב אבוד:
מגפה ימנית / גדעון עשת
בתקופה כלכלית כל - כך קשה, איך זה שהכלכלה לא עמדה בראש
סדר היום של הבחירות? התשובה פשוטה: אין עם מי להתווכח. כמעט כולם כאן באותו הצד
גדעון עשת
איך זה שהכלכלה
העולמית במשבר, כלכלת
ישראל מידרדרת -
ובכל זאת הכלכלה לא עמדה בראש סדר היום של מערכת הבחירות? כך שאל אחד מקוראי המדור,
והשאלה בהחלט במקומה. זה מפתיע גם בגלל העניין עצמו – משבר כזה לא נראה עשרות שנים
- אבל גם בגלל הניסיון של המפלגות לחקות את מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, שם הכלכלה
שיחקה תפקיד מכריע. הנה ניסיון להבין מדוע אין כאן דיון כלכלי בעל ערך. הניסיון
יתחיל במבט על הפערים בין המפלגות בתחום המדיני. זה אולי יהיה פשטני, אבל לטעמי
מאיר עיניים.
מה ההבדל בין
השמאל והימין בשאלה המדינית המרכזית שעומדת בפני המדינה: ההסדרים עם פלסטין, סוריה
ולבנון? ההבדל ניתן להארה בנקודה אחת: השמאל מוכן לקבוע את גבולות המדינה, הימין –
לא. תסתכלו על כל המפלגות המתמודדות בבחירות על-פי המבחן הזה: השמאל די קל לאיתור,
והוא כולל את חד"ש ו"דעם מפלגת פועלים." אלה שתי המפלגות היחידות המגדירות את
ישראל עם גבול – הגבול שהיה ערב מלחמת .1967 כל המפלגות האחרות (כמעט) מסרבות
לקבוע גבול. אפילו מפלגות הימין הקיצוני מסרבות לקבוע שהגבול במזרח הוא, למשל,
הירדן. זה נכון לגבי הליכוד, העבודה, קדימה, ישראל ביתנו (שמציעה להעביר את ואדי
ערה על תושביו למדינה אחרת) והמפלגות הדתיות. גם אלה מהן שמוכנות להקמת שתי מדינות
בין הירדן והים מסרבות לקבוע גבול. בניגוד למה שחושבים רבים, יש גם שתי מפלגות
ערביות בצד הימני של הפוליטיקה הישראלית: בל"ד והרשימה הערבית המאוחדת. גם הן,
מנימוקיהן, לא קובעות גבול לישראל.
מרצ היא הדבר
היחיד – לפי ההגדרה הזו – שמתקרב למפלגת מרכז. היא אמנם מציעה לחזור לגבולות
,1967 אבל התמידה להשתתף בממשלות שלא חלמו לחזור לשם. רק לאחרונה ניהלה המפלגה
מו"מ על כניסה לממשלה בראשות קדימה, וכל מה שדרשה מציפי לבני זה "תהליך מדיני" -
בולשיט ישראלי מצוי לבזבוז זמן.
העובדה שיש בשמאל
רק שתי מפלגות זעירות היא ביסוד התובנה שאין אצלנו ויכוח מדיני של ממש. אהוד ברק
מסרב בעקשנות לפנות "התנחלויות לא חוקיות," ובכך מפר הוראה של בית-משפט, אבל
יריביו קוראים לו שמאל. הליכוד, קדימה וישראל ביתנו יעשו, כלומר לא יעשו, אותו הדבר. מה ההבדל? אלה ואלה ואלה מסרבים לקבוע את גבול
המדינה אפילו בצורה הכי מינימליסטית. למשל, קביעה שהחוק הישראלי לא חל באותן
"התנחלויות לא חוקיות" כי הן חו"ל.
עכשיו נעבור
לכלכלה. מי בשמאל ומי בימין של הכלכלה? בשבוע שעבר הוצגו כאן מצעי הליכוד, העבודה
וקדימה בתחום המיסוי. מתברר ששלוש המפלגות האלה מציעות כמעט אותו הדבר: הפחתת מסים
לבעלי הכנסה בינונית-גבוהה ומעלה. הבה נאמץ את מחשבתנו כדי לבדוק מה ההבדל בין רוני
בר-און (קדימה,( דן מרידור (ליכוד) ואבישי ברוורמן (עבודה.( האם אביגדור ליברמן
(ישראל ביתנו) חושב אחרת מהם? אפילו אלי ישי (ש"ס) לא מתקשה עם החבורה הזו. מדוע?
כי כולם אותו הדבר.
וכך אפשר לבנות
את החלוקה שמאל/ימין גם בכלכלה לפי נושא אחד: המיסוי. משמאל לקו המפריד אפשר למצוא
את מרצ, חד"ש ודעם. כל השאר – בימין. ואם מבינים שמיסוי הוא הכלי המרכזי בקביעת
מידת השוויוניות בחברה, רואים חלוקה פשוטה ודי חדה. לפי מדד המיסוי להבחנה בין ימין
ושמאל, מרצ זזה מהמרכז שמאלה. זה כל ההבדל.
אפשר לבחון את
החלוקה שמאל-ימין בכלכלה כמעט בכל נושא אחר. מי שהחלה להפריט גופים ציבוריים הייתה
כמעט תמיד מפלגת העבודה, שמשום מה טוענים שהיא שמאל. מי שממשיך ומאמין בכך בלב שלם
הן המפלגות האחרות של הימין. היום מפלגת העבודה מאשימה את נתניהו בהפסדים שנגרמו
לקופות הגמל ולקרנות הפנסיה בשוק ההון. זה נכון רק חלקית. מי שהתחיל את המשחק הזה
היו אברהם בייגה שוחט (עבודה,( חיים רמון (קדימה) וחיים אורון (מרצ) בראשית ואמצע
שנות ה.90-
מי שנתן תנופה
לבתי-ספר פרטיים היה דווקא אמנון רובינשטיין (מרצ,( תחת שרביטו של יצחק רבין
(עבודה.( איך שלא מסתכלים על השאלה, התשובות מטעם הליכוד, העבודה, קדימה ושאר
מפלגות הימין תמיד היו באותו צד. השמאל מיותם יחסית, עם שתיים-שלוש מפלגות קטנות.
וזו התשובה לשאלה
מדוע אין כל דיון כלכלי. כי בשמאל יש שתי מפלגות קטנות ושוליות מאוד בפוליטיקה
הישראלית, ובימין נמצאים כל השאר. האמצע בקושי קיים, עם מפלגה שולית נוספת. הימין
בשליטה מוחלטת, אז מה יש לו להתקוטט עם עצמו? אין לו.
במדינות אחרות
הימין או המרכז מנסים לקחת קולות מהשמאל – ולהפך. בישראל הימין לא מנסה לקחת קולות
מהשמאל, כי אין שם קולות. כל הוויכוח הפוליטי והחברתי בישראל הוא על חלוקת הקולות
בין מפלגות הימין. לכן מערכת הבחירות לא העלתה נושא אחד לדיון. הכל היה "מנהיגות"
ושורה של מילים שוות ערך (ויותר נכון, חוסר ערך.( המהומה היחידה הייתה סביב ההסתה
הגזענית של ליברמן, ולאו דווקא סביב תוכניתו להוציא את "נחל עירון" מתחומי מדינת
ישראל. כי בעניין האחרון הזה – אף אחד לא מאמין לו, ולכן הוא גם לא הותקף.
במדור הזה הומלץ
לא פעם לחוקק בישראל חוק שכר מקסימום. קל לראות לאן הגיעו מאמצי המדור לדחוף נושא
מהותי שכזה. השמאל (חיים אורון – מרצ) הגיש הצעות חוק בנושא, שלא הגיעו לשום מקום.
איש הימין מאיר שטרית (קדימה) הציע חוק דומה ל...שכר במגזר הציבורי. כלומר,
להפעיל מגבלה במקום הכי לא חשוב, ולא לגעת במגזר הפרטי שבו השכר המנופח הוא נזק
כלכלי. שלי יחימוביץ,' המתלבשת לפעמים באדרת שמאלית בתוך מפלגה ימנית, עשתה כמו
אורון. מה שמלמד שהנוסחה להבחנה בין שמאל וימין לא עובדת ב.100%- אבל גם 90% זו
הצלחה לא רעה. מי יודע, אולי בעקבות אובמה ההצעה תופעל גם כאן. על-ידי הימין,
כמובן.
| |
 להיות יהודון
להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה - בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חוויית השואה. לרצות מצד אחד לחסוך מהם את הכאב על מנת שהם לא יישאו בעול הזה שאת נשאת, ומצד שני לרצות להעביר את הזיכרון כדי שגם הם ובניהם ובני-בניהם אחריהם יזכרו.
להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב האם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, והאם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח.
את הטקסט הזה כתבה שרת החוץ של ישראל, ציפי לבני, במכתב אישי לנשיא ארה"ב, ג'ורג' W בוש (לפי ידיעה שהתפרסמה היום בעמוד 2 של ידיעות אחרונות). לבני רואה בעצמה מועמדת לראשות הממשלה, להנהגת המדינה. אנשים רבים רואים בה מנהיגה אפשרית וראויה, בעיקר לעומת המועמדים האחרים. "להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה" כתבה שרת החוץ, ואני תוהה אולי להיות יהודי זה גם לנשום שואה, לאכול שואה, לשתות שואה, לפחד שואה, למצוא שואה מעבר לכל פינה. כמעט לייחל לשואה, כדי שתהיה בטוח שאתה באמת יהודי. בעצם, שרת החוץ כתבה: להיות יהודי זה לחיות בפוטס-טראומה קולקטיבית, וגם לרצות להעביר את הפוסט-טראומה הזו לצאצאים (אחרת, כנראה, הם לא יהיו יהודים). לרגע אחד, לא נראה לי שהייתי רוצה את לבני בתור מעצבת החזון של העם היהודי ושל מדינת ישראל.
אחד הדברים שאני זוכר מבית הספר התיכון (ואני לא זוכר הרבה, רוב הזכרונות מהגיל הזה נמחקו / הודחקו) זה יום עיון שהיה לנו בנושא "זהות יהודית", או משהו כזה. אחרי הסדנה היה מעגל של בני נוער, וכל אחד התבקש לחשוב על אסוציאציה למלה "יהודי", או אולי למלה "ישראלי", אני לא כל כך זוכר (זה גם לא משנה, כי כפי שאפשר לראות מדבריה של לבני, אין הבדל מהותי בין להיות יהודי, להיות אם בישראל, להיות אב בגלות ישראל, להיות מנהיג יהודי בישראל). אני זוכר שאמרתי שכשאני חושב על "יהודי" אני חושב על "יהודון". זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. אני זוכר גם את התדהמה וההפתעה על פניהם של חלק מהחברים שלי, על הפנים של המנחה. אבל האמת היא שנראה לי שכמו ילד טוב (והייתי ילד טוב), הפנמתי היטב את מה שלימדו אותי - שלהיות יהודי זה לרשת בגֶנים, לינוק משד אמך, לשמוע כל שנה בפסח, בפורים וביום השואה שבכל דור ודור הסיפור הזה חוזר על עצמו, וצריך צבא חזק, וחומות גבוהות, ושירותי מודיעין כל-יכולים, ואימפריות אדירות שישמרו עלינו. ובכלל, שהכל זמני, כי עוד רגע מישהו יבוא ויעשה "פוווווווו" ויזרקו את כולנו לים.
אז כדי שיהיה ברור - אני לא מכחיש שואה, ואני לא טוען שאחמדינג'אד לא קם עלינו לכלותנו. אני רק חושב שהייתי רוצה להוריש לבני ערכים שאינם פחד תמידי מהשונה, מהאחר, מהלא-יהודי; תקווה לימים טובים יותר ולא חשש מאסון או ציפייה להשמדה שרק מחכה לנו מעבר לפינה.
עדכון: עכשיו מצאתי בגוגל שבעצם את הדברים אמרה לבני כבר לפני יותר משנה, בנאום באנדרטת "רציף 17" בברלין.
עוד עדכון: גם דורון רוזנבלום נפעם משרת החוץ.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: