רוחמה מתבוננת

שבוע טוב לכולם.

מה שלומכם?

אצלי סבבה, תודה.

ביום שישי היתה אזכרה לסבא שלי.

הוא נפטר לפני 11 שנה במפתיע לגמרי- הוא נפל במדרגות ושטף דם במוח גמר עליו.

משפחתי כבר שנים רגילה לבתי קברות.

דוד שלי נפל במלחמת לבנון, ומאז אני מתייצב פעמיים בשנה ועולה לקברו עם המשפחה.

ללא קשר, בפסח אני צריך (בשמחה אמנם) להעביר סוג של הרצאה על צילום לקהל יוצר במגוון תחומים מצילום ועד שירה כולל פרוזה וכו'. כל השבת שברתי את הראש מה אני מעביר להם, בין השאר חשבתי להעביר על היחס בין הצילום לזמן.

התרחשות כלשהי מתחילה בזמן מסוים, מתמשכת, מסתיימת ומפנה את מקומה להתרחשות אחרת. אותה התרחשות נעלמה מן העולם. ( עץ נופל בלב היער, אם אף אחד לא שמע אותו נופל, האם נפל בכלל?)

אבל..

אם מצלמים אותה, אז היא כבר נשמרת בהיסטוריה. היא כבר נצחית.

לעומת זאת- צילום הוא סימון פגיעותו של נושא הצילום, כלומר אם צילמתי אותך סימן שאני רוצה לתעד אותך ולשמר אותך.

מסקנה נוספת היא שהצלם הוא אחראי על הזכרון של כולנו, הוא מחליט מה היה ומה מעולם לא קרה.

כך שהמציאות היא מה שבעיני הצלם.

והכל דווקא לגבי צילום ולא שיטות תיעוד אחרות, מכיוון שאנחנו מאמינים לצילום כאילו הוא מצביע על המציאות (עדויות במשטרה, תעודות זהות וכד')

פה הפרדוקס: אם הכל בעיני הצלם, אז למה אנחנו מאמינים לו?

זה היה רק כדי לגרות אתכם.