לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

אז איפה הייתי?

עליתי על גדותיי במקומות אחרים, עליתי ועליתי וכל הזמן רציתי להתיישב ולכתוב פה קצת אבל היו אלה שבועיים מטורפים ויש עוד שבוע אחד כזה לפחות, הכל כל כך מלא ועמוס ובקושי אני מוצאת זמן לעכל רגע את מה שקורה פה, את מה שקורה לי.

הכל טוב לי כל כך ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. לפני כמה שבועות הבחור ואני שכבנו במיטה וכיבינו את האור. לא יכולתי יותר להתאפק ואמרתי- "***י, בוא נהיה יחד לתמיד". והוא שתק כמה שניות ארוכות ומלחיצות ואז אמר לי "***י, את רוצה לעבור לגור איתי בקיץ?" ככה הוא שאל אותי, כשהפנים שלו בעורף שלי והידיים שלו על הבטן שלי. הרבה זמן זה עובר לי בראש, בעיקר לא ידעתי מה לחשוב על זה, גם עכשיו אני מבולבלת, אבל היה ברור לי שזה מה שאני רוצה. "ברור שכן!" הסתובבתי אליו, והוא חייך. אחרי כמה דקות של התרגשות ודיבורים של ילדים קטנים על דירות מקסימות וחמימות שאולי יהיו לנו, שוב ניסינו להרדם. עברו כמה דקות ולא יכולתי להתאפק יותר "***י אני לא מצליחה להרדם!" והוא צחק אל העורף שלי ואמר "גם אני, אני לא יכול להפסיק לחייך" וזה כבר היה ברור שהלילה הזה לא נישן, אז הסתובבתי שוב והסתכלתי וליטפתי את החיוך הזה שלו, ולא ידעתי איך שלא להתפוצץ מרב אושר.

ועברו כמה שבועות ואנחנו שנינו מעכלים את הרעיון, אני כל הזמן מנסה לתת לו פתחי יציאה למקרה שיתחרט, והוא מגיב בסבלנות וצוחק "בסדר משוגעת אחת, אם פתאום אני לא ארצה אני אגיד לך." ובכל פעם שאני נכנסת איתו למיטה אני מנסה לדמיין איך זה יהיה כשלא יהיו עוד שתי דירות לבחור ביניהן אלא דירה אחת עם מיטה אחת, ואיך זה יהיה כשנריב בפעם הראשונה, ואיך זה יהיה כשנקום בבקרים, ועד כמה זה שונה מעכשיו. והוא אומר את השמות של שנינו "**** ו****ה" מגלגל אותם על הלשון הלוך ושוב וגם אני מקשיבה איך זה נשמע כשמישהו אחר אומר את זה ולא כשאני חושבת, ואני מאוד מרוצה.

ואפילו אמרתי להורים שלי, שהגיבו בחשש מה, אבל מאוד מחבבים את הבחור אז שמחו בשבילי. ואמא שלי אמרה לי אחר כך כשהיינו שתינו לבד "את צריכה לחשוב אם זה בחור שאפשר לבנות איתו את החיים שלך. איך שפגשתי את אבא שלך ידעתי שהוא בחור כזה." ואף פעם לא שמעתי אותה אומרת משהו כזה לפני, זה היה כל כך יפה ומקסים. אני מאחלת לעצמי לדבר ככה על בעלי אחרי כך וכך שנות נישואים. בכלל, הרבה דברים אני מקווה ללמוד מהם.

אז אנחנו כרגע עוד לא ממש מחפשים ועוד לא ממש מתכננים, אבל זה באופק וזה התרגשות גדולה בשבילי, וזה עושה לי חיוך על השפתיים.

חוץ מההתרגשות הזאת, היתה לי התנסות ראשונה בראיון עבודה. שבועיים חייתי בפחד מתמיד וספירה לאחור עד אותו יום מיועד, שבועיים עמוסים מאוד שאיכשהו לתוכם נדחקו ההכנות והחזרות לקראת הריאיון הזה (ריאיון מקצועי, שאלות מלחיצות ושני בוחנים שמסתכלים עלי בסבר פנים חמור), כשכל מה שאני רוצה הוא לצלוח אותו בשלום, בלי להתחיל לבכות מהסטריה באמצע, ולא לחוש שחוויתי את השפלת חיי על שבכלל ניסיתי. בבוקר הריאיון הקדמתי בשעה, מתלווה למכרה שעובדת שם. זה לא שלא הייתי לפני כן במשרדי הייטק- הסביבה דווקא מוכרת לי. אבל משום מה, כשחיכיתי על הכורסא בגו זקוף ומוכן לקרב, חשתי את עצמי כאילו אני בסרט פארודיה תקופתי על בועת ההייטק. ממקום מושבי בלובי כל שראיתי הוא מעליות מגיחות מבטן האדמה, נפתחות ופולטות לחלל העצום אנשים מרוכזי סמארטפון שהילכו בנחישות לעבר שערי מתכת קטנים, מברכים בבוקר טוב את פקידת הקבלה, ומבלי משים שולפים כרטיסים מגנטיים ומציגים אותם לגלאי סבלני שפותח עבורם את הדרך. המעליות הזכירו לי יותר מכל את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ואת הדלתות הנאנחות כשהן נפתחות ונסגרות- בכל פעם שעצרו בקומה קול נשי רגוע ושלו שכמותו שמעתי באשראם בהודו הודיע "going up" או "going down", ונדמה היה באופן קצת מלחיץ שהמעלית הזאת אנושית הרבה יותר ממה שהיא אמורה להיות. בפנים בין קירות זכוכית מצויירי במבוק ופינות מרגוע כאלו בהשראת גוגל (הו, כמה אנשים רוצים לעבוד בגוגל! בואו ננסה לתת להם את אותה החוויה. שים לי פה כמה פופים ונראה לאן זה מתקדם), הכל נדמה כמבוך סבוך. אני הולכת אחרי מי שמובילה אותי ואין לי מושג מאיפה נכנסתי ולאן אני מתפתלת.

בסוף הגיעה השעה היעודה ונכנסתי. לא אלאה אתכם בפרטים (כפי שעשיתי לכל מכרי, כולל פירוט השאלות, איך עניתי עליהן, ומה חשבתי באותו זמן)- רק שהייתי לחוצה מאוד אבל אחרי השאלה הראשונה התאפסתי קצת והתחלתי להציג להם באמת מה אני שווה. בתכלס פתרתי את הרב, שזה יפה בראיונות מסוג זה. ברגע שאמרו לי תודה רבה ושידברו איתי, דילגתי החוצה מאושרת שזה סוף סוף נגמר, שצלחתי את טבילת האש. רק רציתי לצאת משם בעיניים יבשות. ואם לא די בכך- עברתי! אמנם זהו שלב ראשון מתוך כמה, אבל עם יד על הלב- לא תכננתי לעבור. רק רציתי לראות איך זה, וללמוד לפעמים הבאות. ככה שזה ניצחון שאני רושמת לעצמי עליו חמישים נקודות לפחות. הריאיון הבא כבר נקבע ואני לחוצה שוב, אבל קצת יותר בטוחה בעצמי. אם לא יהיה אז לא נורא, לפחות הוכחתי לעצמי שמשהו אני שווה.

לפני כמה ימים משהו גאה בי שוב ותוך כדי שיעור נוראי בפיסיקה שלחתי לבחור הודעה "בוא ניסע למדבר" והוא התקשר אלי משועשע והבטיח שאכן ניסע. היום בבוקר במיטה אמרתי לו "בוא ניסע לירושלים" (ירושלים ואני זה כבר סיפור ארוך יותר לפעם אחרת) והוא חייך ואמר שניסע. בא לי את הרי ירושלים, בא לי את היערות, בא לי את מחניודה, בא לי את התחנה המרכזית אפילו (תמיד בסיס טוב ליציאה להרפתקה בעיר המשוגעת הזאת).

הרבה עבר עלי, ובכל פעם שעברתי כאן רציתי לכתוב אבל התעצלתי, אפילו כתבתי ומחקתי, אבל הנה, עכשיו. קיבלתי שרביט, שלהבנתי זה משהו קסום מאין כמוהו, מבחורה נפלאה אחת, ואני מתכוונת לעשות בו שימוש מתישהו בקרוב.

התגעגעתי לכאן, ועברו רק שבועיים בלי. ראיתי שכל מיני אנשים קוראים כאן, וזה די הפתיע אותי, אז הי לכם, איזה כיף לחשוב שאני לא לבד פה.

מקווה שעוברים על כולכם ימים טובים...