לא משנה מקום, גם זמן לא משנה

לפני כמה שבועות, דירתי עם שותפה שלי במטבח. אנחנו חברות, והיא מכירה גם את גילי. דיברנו על הבחור שלי והיא אמרה "אני כל הזמן אומרת לגילי- איזה כיף לדעת שהוא לא עומד לפגוע בך" כי כן, הבחור שלי הוא קסם מהלך, אני לא ממציאה כלום. היא אמרה את זה וחייכתי אבל באותו זמן העיק עלי משהו שהתפרץ  כמה ימים אחר כך. אין לי ספק במה שיש בינינו. בחיים לא הרגשתי ככה, ואני גם לא רוצה להרגיש ככה שוב עם אף אחד אחר חוץ ממנו. אני קמה איתו בבוקר, ומהרגע שאני והוא נפרדים לשגרת יומינו, ועד הרגע בלילה בו הוא פותח לי את הדלת, או שאני פותחת את הדלת עבורו- אלו רק געגועים אליו. אני לא יכולה לחכות שנעבור כבר לגור ביחד. הוא הבית שלי, כל מקום שהוא נמצא בו הוא הבית שלי. הדירה שלו, הדירה שלי, חלקת שדה בלילה בה אנחנו מוצאים מקום לישון. איך שהוא מחבק אותי ואני מצמידה את הפנים לחזה שלו, מריחה אותו ומקשיבה לנשימות שלו- הכל פשוט טוב יותר. אני מחכה שנגור ביחד כדי שיהיה לי בית אמיתי וחם, כדי שאוכל לעשות איתו דברים שכשאני עושה אותם לבד הם מעצבנים, אבל איתו הם כיפיים. אני שונאת לבשל, לנקות- אבל כשהוא עושה את זה איתי או כשאנחנו עושים את זה אחד בשביל השני- זה פשוט נהדר. זה מדהים אותי שדבר כזה אפשרי בכלל. אני מוכנה לשטוף כלים כל החיים שלי אם הוא עומד מאחורי מחבק ומנשק ומנסה בערמומיות להדיח אותם במקומי. 

זה לא שיש פיל בחדר, אני כל כך שקופה לידו והוא לא מסתיר ממני כלום- הכל נהיר ברור וידוע. איך שלא אהפוך בזה- הגענו מעולמות כל כך שונים. הפוכים. אנחנו מחזיקים בדעות מנוגדות. הוא ימין ואני שמאל, לו יש אלוהים בכל מקום ולי אין בכלל, הוא אהבת ישראל ואני אהבת עולם, אני ממהרת לחרב כל תפישה שנראית לי אפלה ומיושנת, הוא מבקש להמתין. הוא ואני מדברים המון. על הכל. תמיד אני מסבירה את זה כך- העקרונות הכי בסיסיים שלנו, הרצונות הכי חזקים שלנו, התקוות הכי גדולות שלנו- זהות לחלוטין. זו הדרך שעליה אנחנו לא מסכימים. הרבה דברים שקשה לי לשמוע הוא אומר, וגם להפך. אלף דיונים ניהלתי על פמיניזם עם הרבה אנשים שנראו לי שונים ממני כל כך, ועתה אני מבינה שכל אלו כל כך קרובים אלי בדעתם- שעה שהבחור שלי עושה לכיווני צעדי ענק ונותר עדיין כל כך רחוק ממני בדיון הזה. ואני הולכת לכיוונו. ועדיין, אני שמחה שבכל הדיונים האלו יש נקודה בה אנחנו לא מוכנים יותר להתקדם אחד לעבר השני. אנחנו לא מקפלים ולא דורסים, לא מבטלים ולא מגחכים- יש לנו דיון, שנינו מוכנים להעמיד הכל בסימן שאלה, ושנינו מוכנים לקבל את העובדה שלא נסכים.

לעיתים זה מפחיד אותי. מלחיץ אותי שאולי חס וחלילה נתקל פתאום באיזה סלע מחלוקת ונתרסק עליו. מפחידה אותי האפשרות שמשהו כזה יערער אותנו. זאת חרא מדינה להיות בה בעל דיעה. חדשות לבקרים אתה נדרש לדעתך, כל פיסת אדמה וכל זכות נתונים לדיון ומחלוקת. ההסטוריה נכתבת ונמחקת ונכתבת בשנית, ולכל אחד יש מה להגיד. וכל זה אם יש בכלל מזל ואף אחד לא מעלה איזה שד עדתי בינינו- כי למרות שלא הוא ולא אני רואים אותו או אותי ככה- אחד מאיתנו מזרחי והשני רוסי, ובכל צד יש כעס כי עלייה זה קשה נורא, ואנחנו כבר ישראלים לכל דבר אבל הסבים שלי וההורים שלו עוד כועסים, כל אחד מסיבותיו הוא. 

ולפני שבוע דיברנו על סוגיית מסורבות הגט בישראל, זה נושא שמכאיב לי ושובר אותי בכל פעם מחדש. לא אשפוך פה כל מה שאני יודעת, אבל מדובר בעוול שאין שני לו לדעתי בכל הסמטוחה המטורללת הזאת של דת ומדינה. (בקצרה, למי שלא יודע- לא משנה איך התחתנת, אם נרשמתם כנשואים במדינת ישראל, ואתם יהודים- במקרה של חס וחלילה גירושים- עוברים קודם כל דרך הרבנות. וחוקי היהדות מאוד ברורים- היחיד שמחליט על גירושים הוא גבר. אישה שלא  מקבלת גט מהגבר איתו התחתנה- נשואה לו עד שיחליט אחרת. ככה ואין יוצא מן הכלל. תבדקו, בחייאת. ולא, שום הסכם כבוד הדדי מכל סוג שהוא לא הוכיח עצמו כיעיל. עדיין.) אז דיברנו בלילה במיטה. ייאמר לזכותו של המתוק שלי- הוא לא הכיר את העניין לעומק. מפה לשם אחרי שנכנע והאמין למספרים המטורפים של נשים שתקועות היום בגיהנום הזה, לא הצליח להביא עצמו לומר לי שיש מקום כאן לקחת את ההחלטה הזאת מידיהם של האנשים האטומים שיושבים שם בוועדות המשפילות האלה. הוא אתפתל ואמר לי- אני לא יודע. את מכירה רק צד אחד. צריך לחקור עוד.

נפגעתי. אמרתי- אתה רוצה להגיד לי שיכולה להיות  איזושהי סיבה בעולם להכריח אישה להשאר נשואה לגבר שהיא לא רוצה להיות נשואה לו? לא ידע מה לענות לי. שעה ארוכה שכבנו שותקים במיטה. כיבינו את האור, התחבקנו קצת, אבל הוא עוד היה מהורהר. עברו ככה דקות ארוכות. בניסיון להרדם התהפך על צידו. כשעשה כן חשתי שהוא מתרחק ממני נורא. מעולם לא הלכנו לישון ככה, ואני נבהלתי. התחלתי לדמוע, לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שהוא כועס עלי, שהגענו לסלע ממנו פחדתי כל כך. קראתי לו, הוא הסתובב. חיבקתי אותו והוא נענה לי בכל החום הגדול שיש לו תמיד בשבילי. אמנם זה הרגיע אותי אבל פתאום הוא נבהל "את בוכה??" הצמיד אותי אליו, התנצל, לא ידע מה לעשות, מעולם לא ראיתי אותו לחוץ ככה "אל תבכי בגללי, אף פעם אל תבכי בגללי, אני בחיים לא אגרום לך לבכות" וכן, אהבתי אותו כל כך באותו זמן, אבל מרגע שאמר את הדברים הללו הדמעות כבר יצאו משליטה, ודקות ארוכות עוד דיברנו. "את חושבת שאני שובניסט?" שאל, עצוב. "לא, אבל אני חושבת שזו אמירה שובניסטית". לא אמר לי כלום. רק הוסיף לחבק ולהרגיע. אני לא צריכה הגדרות מילוניות כדי לחתום במאה אחוז שהבחור הזה הכי רחוק משובניסט שיש. אני לא צריכה שישבע לי בכל החזיות והשערות בבתי השחי של האורטל בן דייניות באשר הן כדי לדעת בכל ליבי שהבחור הזה מכבד נשים יותר מכל גבר שהכרתי בחיי. בחור שמתחנן שאפסיק להוריד שיער, שמתעקש שלא איכפת לו- שמתחלחל מאיפור ועקבים, שמסתכל עלי ואוהב את כולי ולרגע אחד לא מזלזל בי, שמשוכנע שאני הכי טובה בכל מה שאני עושה (גם כשאני לא!) אני לא צריכה שמישהו כאן יתן לו תואר. הוא מכבד אותי ואת הדיעות שלי, גם אם הן הפוכות משלו. מעולם לא הקטין אותי או השתיק אותי, להיפך.

בכל אופן- אמרנו שאנחנו אוהבים, הבהרנו שאנחנו לא כועסים והלכנו לישון. מאז אני אוהבת אותו אפילו יותר. 

ועדיין. לפעמים מלחיצה אותי המחשבה על כמה רחוקים אנחנו בדיעותינו, במקום הכי סבוך על פני האדמה. כמה אני אוהבת אותו, את הבחור שבכל מקום וזמן אחר בחיים שלנו, אם היינו נפגשים או שלא היינו רואים בכלל אחד את השני, או שהיינו שונאים. כמה עדינים הם הדברים. מדי פעם אנחנו מנסים לדמיין מה היה קורה לו נפגשנו לפני שנתיים- הוא עם הכיפה ואני עם הבטן המלאה שלי כלפי הדת הזאת, הרעה. שנינו צוחקים על כמה הפוך זה היה נראה, ואני ביני לבין עצמי נחרדת מהאפשרות. בסוף הוא מרגיע אותי ואומר- "אל תדאגי. לא יכולנו להפגש בזמן אחר. אלוהים סידר את זה." ושנינו מחייכים כשאני אומרת "****י, לא רק שאין אלוהים, זה קצת חצוף מצידך לתת לו קרדיט על זה שאני הזמנתי אותך אותך לצאת."