אבל איך שראיתי את הכיתה הממוזגת הצבועה ירוק, עם עשרות הספרים באחוריה, איך שראיתי את המבטים של התלמידים ואת העמידה הפשוטה והכנה של המרצים, איך שראיתי את כסאות הפלסטיק הכתומים על הדק, נשאבתי שוב לאותם ימים קסומים לפני קצת פחות משנה. משהו בי המה שוב, נדלק שוב, התעורר לקראת ימי חום מהביל בספר המדבר, לקראת רוח, והרבה ממנה. בא לי שוב. ואולי זאת רק פעם אחת. של סחיפה, של הפתעה, של עונג. אולי אי אפשר שוב, ואולי עדיף להותיר את זה כך. איזו תנופה נהדרת זו לנפש, רק מי שהיה שם יבין. בין כל המילים הספרים המרצים והנוף, מתגלים האנשים. אילו מחסומים ירדו ממני ומהם, לעולם לא אצליח להבין כמה ואיך. הרבה דברים טובים נבעו משם, אינספור. הטוב בהם הוא הבחור שלי. ומה שנבט בינינו- שמי יודע אם היה מסוגל לנבוט במקום או בזמן אחר, בתפאורה אחרת.
איזה אושר להסתכל בפרצופים המחייכים, קורנים אור וטוב. כולנו ביומיום עשויים להיות אפרוריים עד אין קץ, אבל כמה רוח וכוונות טובות מפציעות בנו במקום והזמן האלו. חברה שלי תהיה שם הקיץ במקומי. שלחתי אותה בבטחון ואושר. יודעת שתשמח בכל זה. מקווה בשבילה שהמקום יהיה לה מה שהיה לי.
זאת אחת מהסיבות שבגללן אני אוהבת את הארץ הזאת. בגלל כל המפגש המטורף הזה שהיא מאפשרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: