אני אני.
לפעמים כל כך קשה לי עם עצמי ועם המחשבות המורכבות שאינן מרפות. לא תמיד אפשר לשתף אחרים במחשבות הכי פרטיות של עצמך ואולי זה המקום לעשות את זה ולהשתחרר מהמועקה ומהסטראוטיפים. מקווה שכן. |
| 4/2005
פוחדת לכתוב אפילו כאן...
פוחדת שאת תמצאי את זה. יש לך נטיות לבלוש אחרי. לקרוא לי ביומנים. לא משנה כמה עמוק החבאתי אותם. חיפשת עמוק.
לא יכולה אפילו להתחיל להסביר כמה אני כועסת עלייך ובאיזה עוצמות. לא חלמתי שאי פעם אוכל לכעוס כך על האישה שילדה אותי ואמורה להיות עבורי אמא. לא חשבתי שבכלל יש מישהו שמסוגל להרגיש כך כלפי אמא שלו. אבל בעצם התשובה כבר טמונה פה . את לא אמא בשבילי. את אישה שלצערי הרב אני גרה בבית שלה וממררת לי את החיים.
התחלת בגיל מאוד מוקדם כשהייתי ילדה בגן. כבר אז הרסת לי את החיים בצורה שלא תאמן. היום את כבר לא זקוקה להרבה אנרגיה בשביל לעשות את זה שוב. מספיק שאני רואה אותך ובאופן טבעי הבריאות הנפשית שלי מתדרדרת.
לא יכולה כבר לחיות כאן. כל יום שעובר זה קשה יותר. אבל אין לי הרבה ברירות בינתיים. המצב הבריאותי לא מאפשר לי כרגע לעזוב שוב ולגור לבד.
אבל מרגישה שאני על סף התמוטטות עצבים. כל כך עצבנית, מתוחה ולחוצה. וזה כל כך לא מתאים לי. אני בן אדם כל כך שלו ורגוע בד"כ. אבל את במומחיות שלך מוציאה ממני את הרע. ועוד בקלות שכזאת.
את יודעת לעורר בי רגשות אשמה על כל דבר אפילו על עצם העובדה שאני יושבת כאן עכשיו וכותבת את המילים האלה.
וגם פה מנסה להיזהר במילותיי. אמנם הן חריפות אבל הן לא משקפות אפילו חלק קטן מתחושותיי הסוערות ורוחשות בקרבי.
ברגע שאת נכנסת לבית גופי הופך חידודין חידודין... מחכה לרגע שתצאי שוב. מתחננת שתסעי קצת. אפילו אם את סתם בבית לא עושה כלום ולא מדברת איתי קשה לי עם זה לאחרונה. מרגישה שאת מעבירה בי אנרגיה שלילית בעוצמה כזו שיכולה לגמור אותי. מנסה להתרחק אבל כמה אפשר ועוד כשפסח מבצבץ לו בפתח.
חלמתי היום שאני עומדת במטבח ועכביש ענקי יורד מהתקרה ומנסה לחנוק אותי עם הרגליים שלו. ככה אני מרגישה כל יום איתך בבית.
לא יודעת כמה עוד אוכל להכיל כבר לא נותר בי מקום רצון או כח.
| |
| כינוי:
יאושון
בת: 47
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
