הרבה פעמים, כשאתה לא כותב בלוג זה נותן לך לגיטימציה להתחמק

מלהגיד, מלחשוב ומלהרגיש

הרבה פעמים דברים שהיו זקוקים להתבטא נקברו עמוק עמוק אי שם בחתית הנפש, יחד עם כל מחשבות ה"לא מתאים לי לחשוב על זה עכשיו" ושם זה נקרב, עד שזה מעלה עובש, מעורר בחילה והכל יוצא החוצה בגושים כואבים ששורטים את הגרון ואת המציאות, שהתרגלה שכל הנושא רחוק ממנה.

אז אני אכתוב

ואני אגיד את זה.

אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אין לך מושג כמה. שינית אותי, ופתחת אותי וגידלת אותי.

הייתי במסע השמדה עצמית, ניסיתי לכלות את עצמי בכל סוגי הרעל שאני מכירה

ניסיתי לכבות את עצמי בכל דרך כואבת ולא כואבת שאני מכירה

לא רציתי להמשיך, בין שהודתי בזה ובין שלא. בין אם הייתי מודעת לזה, ובין אם לא.

בשורה התחתונה, סבלתי. ולא הצלחתי לצאת מזה, לא הצלחתי להוציא את היד ממחול האימים הזה ולאחוז במשהו אחר מלבד בעוד נזק ועוד נזק

ומכרתי את עצמי כל יום מחדש, אם זה למשהו או למישהו, מכרתי את עצמי וחלקים ממני לכל מי שרק פזל לכיווני

אני כותבת ובוכה כי אני נזכרת, זה כל כך כאב. כל השנאה העצמית הזאת, הבחילה והתיעוב

הייתי מעבירה יד על על צוואר מוכתם מלטפת קווי מתאר של שד כואב כל הדרך אל המותן, שם מתעכבת כדי לצבוט וקצת לפצוע וממלמלת מילות גנאי מול המראה, פוחדת להסתכל לעצמי בעיניים

הייתי מלקה את עצמי שוב ושוב על חטאים שביצעתי שוב ושוב, ללא אבחנה.

הייתי מרוסקת, הרגשתי צל של מה שהייתי פעם. ניסיתי לאבד את עצמי מבפנים בעזרת הפקרות והשחטת הגוף שלי

אני רציתי כל יום מחדש למות

למות ולא להיות

וכן, היום אני יכולה לדעת שהרבה מזה קרה בגלל שניהם

שתי דמויות מרכזיות, מרכזיות מידי בחיים שלי.

אבא, ואסף. לאהבת שניהם השתוקקתי, והקרבתי הכל למענה. ומשניהם הייתי חוטפת כאפות-מנטליות על בסיס יום-יומי, ורצה למחרת להתחנן לעוד.

הייתי שבר כלי ואף פעם לא הבנתי את זה, שיכנעתי את עצמי עמוק בפנים שאסף באמת אוהב אותי, שהמילים שהוא אומר אמיתיות ובאמת יום אחד, הו יום אחד כולכם תראו ועוד נהיה יחד. ובלעתי הכל, מבלי שהוא יצטרך לעשות דבר. האכלתי את עצמי שקר אחר שקר אחר שקר עד שכל כולי הייתי בנויה משקר אחד גדול, אוצרת בתוכי כל כך הרבה תקוות שוא ודמיונות של ילדה פתיה, מעבירה לילות בבכי על כלום, על שטויות. חייתי בפנטזיה מטופשת על אהבה, כשלא באמת ידעתי אהבה מהי, זאת הייתה אובססיה חולנית לתשומת לב שקיבלתי פעם בחודש-חודשיים. זאת הייתה התמכרות לתחושה של להיות נחשקת, להיות מישהי. וכשזה אבד, כאמור, הטבעתי את עצמי באחרים. הפכתי לזולה בזולות, וחייתי מלילה לילה ומכוס לכוס.

הייתי קמה קבוע עם האנגאובר ובטן שטוחה, בגדים מצחינים מעשן סיגריות וידיים דביקות מהנפילות על הריצפה המטונפת, ומהכריעה/ישיבה/שכיבה על המדרגות המטונפות בצד כל מועדון. לא הייתי בריאה.

ואז באת.

פשוט, באת. והצלת אותי. והראת לי שאפשר אחרת. שאני יכולה אחרת. שמגיע לי אחרת.

שיש אהבה, ושווה לבכות למענה שוב ושוב ושוב. ושווה להישבר למענה שוב ושוב ושוב כי כל פעם מחדש הרכבת אותי קצת יותר טובה, קצת יותר שלמה.

וגם כשקשה לי, אין שום חיבוק אחר שאני מדמיינת אותו לפני שאני הולכת לישון. וגם כשאני כועסת, אין שום עיניים שמטרידות לי את הנשמה מלבד שלך.

חמש שניים ביליתי בהרגשה שאני לא ראויה לאהבה

שאין בן אדם בעולם שיכול באמת לאהוב אותי

שאני דפוקה ואין בי דבר אחד טוב

וקרעת אותי, פצעת אותי ושברת אותי ודרסת אותי עד שהצלחת להכניס לי לתודעה שאני טובה

שאני משהו, ולא סתם משהו אלא משהו טוב.

ששווה להלחם גם למעני, שגם אחרי ירוצו ברחוב וגם בגללי יבכו.

ובחודשים האחרונים שאסף מנסה שוב לחזור לחיי אני כל פעם עוצרת וחושבת על התרומה שלו לחיי

על השנים המהותיות כל כך שהוא לקח חלק עצום בהן

ואני מקללת אותו ואת עצמי על שנתתי לו להיות כל כך משמעותי

הוא כלום

בכוונה, או לא בכוונה

הוא הראה לי את המקומות הכי נמוכים והכי גרועים שלי

הוא הראה לי את הצדדים הכי גרועים של האנושות

אז חשבתי שאני מדרדרת את עצמי, שאני כל כך ריקה ועלובה שאין בי כלום ושזאת הדרך היחידה למלא את עצמי במשהו

היום אני יודעת שהיה בי כל כך הרבה, כל כך כל כך הרבה ושכל מה שעשיתי היה ניסיון למחוק את כל מה שהיה שם

כל העצב והיגון והאבל שהיו בתוכי על הקשר העלוב הזה עם אסף

כל רגשות הנחיתות והאשמה שנוספו ונאגרו בתוכי כל יום מחדש

ומהדברים שלי אפשר להבין שאלה צלקות שממש אבל ממש לא הגלידו

וזה כעס שמבעבע ומרתיח אותי עד עכשיו, כי זה לא פייר מה שהיה שם. אני הייתי כלום, ואסף בחיים לא יבין איזה כלום הוא עשה אותי.

הוא בחיים לא ידע. ובהתחלה, כשהייתי כל כך טיפשה וחלשה ועדיין רצתי אליו בכל פעם שרק פנה אלי, שפצעתי ופגעתי בך מתוך חולשה ועליבות נפש של מכורה עיוורת. לא עוד. אתה האוצר שלי, ואני גאה לשים אחרי כל מילת תואר שהיא את המילה "שלי".

נכון, אסף לא היה רק דמות שלילית בחיים שלי וברור לי ואני כן מעריכה את הרגעים הטובים

אבל הכל כל כך מתגמד לנוכח העובדה שבכוונה או לא בכוונה, הוא שבר בי אז כל טיפת אמונה בעצמי ובאהבה

והיסורים של להחזיר את זה אלי היו קשים מנשוא.

אני אוהבת אותך

אני לא יכולה יותר לכתוב כי אני כבר לא רואה כלום ולא מצליחה לנשום ואני צריכה לקנח את האף

אני אוהבת אותך

כל כך אוהבת אותך

אין לך מושג

אתה אוצר, לא רק שלי אתה אוצר לעולם הזה, וכולם צריכים להודות שאתה כאן, חלק מהחיים שלהם.

תודה.