הייתי שם. זה היה… מעניין.

צורמני, לפרקים. סליחה: אוונגרד. מעט מאכזב, למען האמת.

אבל שני הקטעים שנוגנו על-ידי תזמורת נצרת היו מצוינים, ועוררו בי תחושת חמימות בלתי מוסברת (גאווה?).

פתאום נזכרתי: סרטי יום שישי אחר-הצהריים, בשכונת התקווה. הבליל המשונה עברית-ערבית-צרפתית שדיברו סבתי ואמי, ושגרם לי מבוכה. ואיך העדפתי ללמוד צרפתית בחטיבה, כי "ערבית היא שפה מכוערת".

עכשיו יש לי חשק לשמוע עוד אום כולתום.