אפשר לומר ש"התפרקות" היא בעצם ניסוי צרכני בזהות אישית. קשה שלא לתהות לגבי ההלם הרגשי שחווה לנדי לאחר אובדן כל רכושו – תמונות, מכתבים וחפצים אחרים בעלי משמעות אישית עבורו, שאין להם תחליף. איך הוא הרגיש לאחר שנות חיים ועבודה, שבסופן דבר לא נותר? לנדי אמר שהרגיש כמשתתף בלוויתו שלו, כאילו המית חלק של זהותו על-ידי השמדת הדברים שהיו לו. אבל הפריטים הנעים על גבי המסוע לקראת גריסתם לא תיארו באמת איזה מן אדם הוא מייקל לנדי, מלבד זאת שנראה כי היה לו אותו סוג של חפצים כמו שיש לאחרים. מי אנחנו ללא דבר מרכושנו, העוטף ומשקף אותנו? אנחנו עדיין מי שאנחנו, זו כנראה המסקנה.

"התפרקות" תוארה כעבודתו האישית והמטרידה ביותר של לנדי עד כה, אולם היא אינה יוצאת דופן מבחינה אינטלקטואלית ואסתטית בקריירה שלו. לאורך שנות התשעים, לנדי חקר היבטים שונים של צרכנות מודרנית, והתמקד בנושאים של צריכה ופסולת. ההשראה להתפרקות ניכרת במיוחד בעבודה קודמת שלו (Scrapheap Services, 1995), שאותה ראיתי לפני כחודשיים בגלריית טייט מודרן בלונדון.

Scrapheap Services (או שמא SS, בקיצור) הוא שמה של חברת ניקיון פיקטיבית, שמטרתה להיפטר מכל תחלואי החברה לשם השגת איכות חיים טובה יותר בחברה משגשגת. חברת הניקיון מציעה את שירותיה בסילוק אנשים מיותרים ולא רצויים, שאינם ממלאים עוד כל תפקיד מועיל בחיים.

לאינסטלציה בגלריית טייט היה אפקט ויזואלי חזק: על רצפת חדר מואר היטב באור פלורסצנטי סטרילי פוזרו אלפי דמויות אנשים קטנות. רצפת הגלריה היתה מכוסה בדמויות הקטנות הללו, שבמבט מקרוב ניתן היה להבחין כי הן נגזרו מחומרי פסולת שונים, כגון פחיות אלומיניום, קופסאות סיגריות, עטיפות ג'אנק פוד, ועוד. עובדי חברת הניקיון, בובות אדם בגודל טבעי הלבושות בגדי עבודה אדומים תואמים ומצוידות במטאטאים, עמלו על איסוף הדמויות הקטנות לתוך שקי אשפה.

יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון

שלטי אמאייל ירקרקים על הקירות תיארו את החיים בחברה שהיא גן עדן על פני אדמות. על מסך טלוויזיה ריצד במחזוריות קטע וידאו פרסומי בעל ג'ינגל תאגידי (Scrapheap Services: We leave the scum with no place to hide). במרכז החדר בלטה מכונת גריסה אדומה בגובה של מעל שלושה מטרים, ולתוכה רוקן תוכן שקי האשפה. שאריות דמויות האנשים הטחונות הצטברו בערימה על הקרקע שמתחתיה.

Scrapheap Services, 1995

כצופה יכולת לדרוך על דמויות האנשים ששכבו על הרצפה בעוברך בחדר. או שיכולת לפסוע בזהירות בניסיון מודע להימנע מכך. וגם כאן, מסתבר, היו שבחרו להציל מעט מהדמויות הקטנות מהשמדה, ולקחו אותם בסתר הביתה.

העבודה הזו נעשתה בתגובה לאידיאולוגיה הפוליטית המקושרת עם מרגרט תאצ'ר, כמו גם למדיניות הממשלה השמרנית של שנות השמונים באנגליה, שהובילה להפרטת התעשיות הלאומיות, ולהפיכת רבות מהחברות למונופולים פרטיים, למעשה. בעקבות לחצי מחזיקי המניות, אחת התוצאות העיקריות של ההפרטה היתה הדרישה לגמישות בשוק העבודה, ומעבר לחוזי עבודה קצרי טווח. בפועל, משמעות הדבר היתה בדרך-כלל לחץ לפטר כוח אדם עודף במטרה לקצץ עלויות ולמקסם את פריון העבודה. הערימה הגרוסה של המוני אנשים קטנים לשימוש חד פעמי באינסטלציה של לנדי המחישה יפה את אובדן הפוטנציאל האנושי: האנושות כזבל.

בכלל, נראה שהעבודות של לנדי נוטות להיות קלות לקריאה, פחות מורכבות, יותר מובנות. אולי הוא רוצה להבטיח שהמסר שלו עובר בבהירות. עד כמה אנו הרסניים ובזבזניים כצרכנים בחברה בה אנו חיים? ב"התפרקות" לנדי לקח את מחזור הייצור, הבעלות והצריכה לקיצוניות רדיקלית בהמחשה פשוטה של הקושי להיפטר מחפצים כהלכה. ההתפרקות שלו עוררה עניין תקשורתי בינלאומי נרחב במוטיבציות ובטיבו של אדם, המוכן לבצע אקט כה פרובוקטיבי, או שמא חתרני. לנדי הפך לסמל הירואי עבור אחדים, ולמשוגע עבור אחרים, או ונדליסט המוכן להשמיד עבודות של יוצרים אחרים שבמקרה נמצאו ברשותו.

"אבל מה הוא יעשה עכשיו?" היא התגובה של רוב האנשים ששומעים על התפרקותו של לנדי. "איך הוא יחיה עכשיו?" (למתעניינים, יש איזה סרט שצולם בחודשים לאחר השמדת הרכוש, ותיעד את תהליך ה'שיקום' של לנדי לחיי היומיום. ועיתון הגארדיאן סקר את ההתפתחויות בחייו של לנדי כשנה לאחר מכן).

נו, מה כבר יש לעשות אחרי התפרקות? מתחילים שוב לבנות.  

מקורות: זה, זה, זה, וזה.