בת 6 או 7, היה זה בוודאי בימים שלאחר המלחמה בלבנון, ראיתי את הכותל במסגרת טיול משפחתי.

החומה רבת ההוד שבתה אז את דמיוני, וביקשתי לרשום על פתק בקשה לאלוהים ולתחוב אותו בין אבני הענק.

היום נדמה לי כי היה שם איזה רגע של התלבטות.

המממ. מה לבקש?

אולי ברבי חדשה לאוסף, כזו עם שער בלונדיני מבריק וארוך?

אבל זה לא קצת אנוכי? אם כבר אני פונה בבקשה רשמית לברוך הוא, לא עדיף לבקש משהו on behalf of the human race  ?

אז רשמתי, "שלא יהיו עוד מלחמות".

(במבט לאחור לא ברור לי אם זה באמת מה שהטריד אותי אז, או שאמא ואבא יעצו לי לכתוב כך. אולי ביקשתי להרשים מישהו, אולי את עצמי. כאילו הלו? שאני אוותר על ברבי חדשה? מיוזמתי?).

שנים אחרי כן, תלמידת חטיבת ביניים, כבר הובלתי גדודי נערות עבריות בקריאות הסתערות על המקרר המשפחתי. הקרבות העזים ניטשו בעיקר בעתות חגי ישראל, ובסופם הוגשו בשמחת ניצחון פיצות מקפיצות שחוממו בטוסטר אובן.

והיה להן טעם מתוק, לפיצות האלה, טעם של דווקא: הנה-אני-אוכלת-חמץ (בפסח) או רק הנה-אני-אוכלת (כיפור), ושום-דבר-לא-קורה-לי! היה להן טעם של חופש ושל התרסה: אתה-לא-תגיד-לי-מה-לעשות, למה-מי-אתה-בכלל, אלוהים-עלאק.

(כמה מוזר, אני חושבת היום, שבאופן פרדוקסלי ה"דווקא" הזה לא מבטא חופש, אלא שעבוד. אם מרדתי, היה זה משום שהאמנתי שאני כבולה. אולי הזעם הוא תרעומת של ילדה קטנה וחסרת סבלנות, המצפה להתגשמות משאלתה).

מאוחר יותר, בתיכון, שרפתי את האלוהים שלי ברוב טקס במיידנק.

כך שעוד טרם לימודיי האקדמיים כבר זנחתי את הדיון בסוגיה אם יש או אין אלוהים (וטיעונים מפולפלים אפשר תמיד למצוא לכאן ולכאן), ונפניתי לאמץ בשמחה כל תיאוריה שהסבירה באופן הגיוני את קיומה והתפתחותה של הדת או את הצורך האנושי באלוהים. מהו אלוהים בכלל? מהי דת? והתשובות היו רבות ומגוונות: הדת היא הייצוג החברתי של המצפון. הדת היא הייצוג הסמלי של החברה. הדת היא אופיום להמונים. הדת היא אמצעי שליטה פטריאכלי -

ואלוהים הוא סוגשל אבא.

(ביהדות במיוחד, אני חושבת, האל מצטייר כבעל קשר אישי וקרוב לבני עמו, כמו היה אב חומל אך קשוח, שיודע מה טוב עבור ילדיו המועדפים. אולי זה גם מקור הכוח שנותנת אמונה באל לאנשים: הם בעצם מאמינים שאלוהים הוא שמאמין בהם). 

אני קטן. אבא שלי גדול.

היום אני בעיקר אדישה. את החגים האחרונים, פסח וראש השנה, ביליתי עם חברים שהכרתי בחו"ל. צפיתי בטקסים בעניין מהצד – כאנתרופולוגית, והם לא איימו עליי כבעבר.

(שמעת את זה, אלוהים? אני אדישה אלייך!)

איני מפקפקת עוד בקיומו של אלוהים: אלוהים קיים במציאות חייהם של מאמיניו. כל דת היא מערכת ערכית שמספקת תשובות מסודרות לשאלות קיומיות וכללים מנחים להתנהגות בדרגת פירוט כזו או אחרת. היא מתארת איך התחיל העולם ואיך הוא פועל; היא מספקת תכלית ומשמעות לחיים ומאפשרת לנו להסביר לעצמנו מי אנחנו ומאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים ולמה. אפשר לקרוא לזה דת, או לאום או אפילו מדע. וכשמסתכלים על זה כך, בעצם, כולנו מאמינים.